השיעור מוקדש לרפואת עליזה (אליס) בת זוהרה
ולכל שאר חולי ישראל
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא מציעא דף ו
תקציר הדף:
ר' זירא שואל מה הדין אם אחד הצדדים יתקוף את הטלית והשני ישתוק ורק אחר כך יצווח. מתוך כך שואלים – מה אם לא יתקוף אלא יקדיש. למסקנה – כיוון שלא יכול להוציאו בדיינים ההקדש לא הקדש. תוך כדי הבירור הגמרא עוברת לנושא קשור: כשיש ספק האם שה שייך לכהן או לישראל, והכהן תקף (זוהי סוגיית תוקפו כהן המפורסמת!) – האם מוציאין מידו או לא? המסקנה היא שמוציאין.
סיכום הדף:
(ו. מעל האמצע – ז. מעל האמצע)
שאלת ר' זירא – מה אם אחד תקף ולקח את הטלית כולה?
א. הסבר השאלה –
אם השני שתק – שתיקה כהודאה,
אם צווח – ודאי שהתקיפה לא מועילה,
אבל מה אם שתק ולאחר מכן צווח?
ב. ניסיון ראיה שזה של התוקף –
יש ברייתא על המשנה –
במה דברים אמורים (שחולקים) – כששניהם אדוקים בה,
אבל אם רק אחד מחזיק – הוא מקבל (המוציא מחברו עליו הראיה).
מה החידוש?
אלא כנראה מדובר שתקף ולקח – והנה ראיה שהוא מקבל אותה.
דחייה – אולי החידוש שם הוא אחרת:
- בי"ד אמרו להם לחלוק, ואז הם חוזרים כשרק אחד מחזיק,
המחזיק טוען שהשני הודה לו,
השני טוען שרק השכיר לו את זה,
ועל זה אמרה הברייתא שזה ילך למחזיק, כי לא סביר שהשכיר לו. - מדובר בתחילת המקרה,
שאחד החזיק ממש, והשני רק "סרוכי",
(ו. 6-)
ג. עוד שאלה –
בהנחה שאם תקף זה שלו, מה יקרה אם לא תקף אלא הקדיש?
(נסביר לפי הריטב"א שהשאלה היא פסיכולוגית – האם מצופה שהשני יצווח) –
מצד אחד – זה כמו תקיפה, כי אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט – ומצופה שיצווח
מצד שני – הרי השני יודע שהשני לא יכול להקדיש כי אינה ברשותו – ולכן שתק,
(ו. 1-)
ראיה שקדוש –
שניים רבו על מסותא (בית מרחץ), ואחד הקדיש, וחכמים חששו ולא נכנסו למסותא,
ואמר רב המנונא – זה משנה לגבי ספק בכורות:
מצד אחד – המוציא מחברו עליו הראיה
מצד שני – אסורים בגיזה ועבודה מספק,
ומבין רב המנונא – המוציא מחברו עליו הראיה זה נכון לשני הצדדים –
כלומר אם זה אצל הישראל – נשאר אצלו,
ואם תקפו כהן וזה אצלו – גם כן יישאר אצלו.
ולמה אם זה אצל הישראל זה קדוש?
כי כיוון שאם הכהן יתקוף זה יועיל, לכן זה קדוש כבר עכשיו אצל הישראל.
ומסביר הריטב"א: מכאן שתקיפה = הקדשה.
אך דוחה רבה – המוציא מחברו זה רק כשזה אצל הישראל,
והקדושה שם לא נובעת מיכולת התקיפה,
אלא זו קדושה הבאה מאליה, וזה פשוט קדוש מספק.
(דילוג ו: באמצע עד ז. 11+)
ראיה שלא קדוש –
מה בסוף קרה עם המסותא?
רב נחמן – כל ממון שא"א להוציאו ע"י דיינים, הקדישו – אינו קדוש.
(חזרה ל-ו: באמצע)
ד. המשך בירור "תקפו כהן" – האם מוציאין מידו?
רבה (לעיל) – מוציאין מידו
רב חנניה מביא לזה ראיה – הספקות נכנסים לדיר להתעשר,
(יש לי ספק פטר חמור, אני פודה אותו על שה, ועכשיו השה הוא חולין ספק שלי/של הכהן,
את הספק הזה אני יכול להכניס לדיר להתעשר.
ואומר רב חנניה – אם הכהן יכול לתפוס וזה יועיל, זה מראה שיש לו כבר בעלות מסוימת,
ואם כן – איך ייתכן שנכנס לדיר להתעשר? הרי פוטר עצמו בממון הכהן,
אלא מכאן שאם תקפו כהן מוציאין מידו, ואין לו שום בעלות.
דוחה אביי – אולי באמת אם תקפו זה מועיל,
ומה שכתוב שהוא נכנס לדיר להתעשר נעמיד שזה דווקא שהיו לי בדיוק עשרה כבשים,
כי אז ממה נפשך –
אם זה לא של הכהן, יש לי 10, והשה יכול להצטרף כי אינו של הכהן.
אם זה של הכהן, אז יש לי רק 9 ואני פטור מלעשר.
אבל אביי דוחה את עצמו –
כשיש ספק במעשר, אפילו שאפשר לעשות ממה נפשך, לא מעשרים – כי עשירי ודאי אמר רחמנא, ולא עשירי ספק,
הראיה – שהרי אם התחלתי לספור, ופתאום אחד מה10 מת, אלה שכבר ספרתי הם פטורים, כי כבר נמנו.
ואם ספרתי, ואחד מאלה שספרתי קפץ חזרה פנימה – כולם פטורים.
ולמה – הרי לכאורה אפשר להפריש אותם ע"י ממה נפשך –
שאם הספק בתוך העשירייה – בעצם הם רק 9, אך בכל זאת פטורים כי נפטרו "במניין הראוי" (כיוון שכשהוצאתי אותם היו ראויים להשלים ל10).
ואם הוא לא בעשירייה – אז מפריש והכל בסדר.
אלא מכאן שלא מפרישים ממה נפשך מספק.
תגובה אחת
האפשרות היותר סבירה לדעתי בפירוש הסוגיא היא שהנושא כאן אינו האם מצופה מהישראל לצווח, אלא האם כשאשר יש פוטנציאל לתקוף – זה סימן שיש לו מספיק בעלוצת כדי להקדיש. אבל אני מסכים שהריטב"א הרבה יותר מהיר להסבר.