(מו. שליש עליון "איתמר" – מו: 😎
הקדמה: דברים שלא ניתן להפוך אותם לע"ז:
- הר. כפי שראינו בדף הקודם – על ההרים ולא ההרים עצמם.
- בהמה (נלמד מזה שצריכים מקור שבבהמה שנעבדה אסורה כקרבן, משמע שלהדיוט מותרת).
- עץ שגדל מעצמו – לפי כולם לא ניתן לאסור אותו, כמו הר (ולגבי עץ שננטע ראינו מחלוקת בדף הקודם).
- הבהמה יכולה להיות עם מום,
- ניתן ללמוד מעץ שגדל מאליו במקום מהר (במצב בו לא ניתן לאוסרו, למשל עץ שגדל מאליו לפי כולם). העץ הזה יכול להתייבש ועדיין לא ניתן לאוסרו.
- בהתחלה מבינים שלא השתחווה כלל.
חלק א – איתמר: אבני הר שנדלדלו – האם ניתן לאסור אותם כע"ז?
כלומר שבא גוי והשתחווה להם, מחלוקת בני ר' חייא ור' יוחנן האם מותרים או אסורים.
א. הסבר המחלוקת: מצד אחד אמנם אין בהם עדיין תפיסת יש אדם ויש להתיר, אך מצד שני – הם תלושים (והם לא בע"ח) ויש לאסור.
מקור:
הדעה שמותרים:
הצד השווה מהר ובהמה – שבשניהם אין תפיסת יד אדם ולכן אינם יכולים להיאסר, וכך גם האבן (אפילו שהיא תלושה, השתנתה, ואינה בע"ח).
מהר לבד א"א ללמוד, שכן הוא עדיין מחובר לטבע,
מבהמה לבד א"א ללמוד שהיא בע"ח ולכן אולי לא הופכת לע"ז בגלל חשיבותה.
דחייה: בשניהם לא היה שינוי, אולי לא ניתן ללמוד מהם לאבן שבה כן היה שינוי (התנתקה)?
תשובה: גם בהם ייתכן שינוי, ובכל זאת אינם נאסרים:
הדעה שאסורים:
בע"ז לא לומדים מ"הצד השווה" כדי להתיר (תעב תתעבנו ושקץ תשקצנו – בע"ז לא מחפשים קולות).
(מו. שליש תחתון)
ב. ניסיון להוכיח שחזקיה (בן ר' חייא) הוא המקל
שאל חזקיה – זקף ביצה כדי להשתחוות לה, האם נאסרת?
ומבינה הגמרא: ביצה, כמו בע"ח, כל עוד לא הייתה בה תפיסת יד אדם (היא פשוט נולדה מעצמה) – אינה נאסרת. ההתלבטות היא האם בכך שזקף אותה זה נחשב מעשה שגורם בה ל"תפיסת יד", ואז יכולה להיאסר.
בכל מקרה, רואים שאם אכן אין בה תפיסת יד – אז לא נאסרת, אפילו שהיא תלושה ואינה בע"ח. ומכאן נלמד גם לאבנים שלא נאסרות.
דחייה – ייתכן שאם השתחווה בפועל ודאי שהביצה נאסרת גם אם אין בה תפיסת יד אדם.
והשאלה של חזקיה היא סביב נושא אחר לגמרי: מדובר כאן שזקף את הביצה כדי להשתחוות, אך לא השתחווה.
אך דוחה הגמרא: זו מחלוקת תנאים בברייתא (נא:) לגבי ישראל שהקים ע"ז אך עוד לא עבד אותה: רי"ש – אסורה, ר"ע – מותרת.
- ההתלבטות של חזקיה לפי ר"ע שאם הוא לא התשחווה היא מותרת, וכאן מדובר שיהודי זקף את הביצה, ואז בא גוי והשתחווה לה ללא רשות. במקרה דומה בזקף לבינה – נאסרת, כי היהודי גילה דעתו שרוצה לעשות מהלבינה ע"ז ונחשב כאילו הגוי השתחווה בשליחותו. ההתלבטות בביצה היא שהזקיפה פחות ניכרת, אולי זה לא מספיק כדי לגלות את דעתו.
ולגבי השאלה של חזקיה – תיקו.
ולגבי האם חזקיה הוא המקל באבנים – גם אין תשובה.
(מו. 1-)
חלק ב – רמי בר חמא: המשתחווה להר, האם אבניו מותרים למזבח?
הסבר השאלה: האם יש איסור נעבד במחובר (כמו שיש בתלוש – כלומר בבעל חי), ואם יש – האם יש איסור גם באבנים למזבח (ולא רק בקרבן עצמו)?
רבא – קל וחומר מאתנן לנעבד:
[מקרא: המודגש הוא הנתונים שמשמשים את הקל וחומר,
(בסוגריים) זה נתון שלא לגמרי ברור,
וקו תחתון הוא נתון שאותו רוצים ללמוד בעזרת הקל וחומר].
אתנן | נעבד (לע"ז) | |||
מחובר | תלוש | מחובר | תלוש | |
להדיוט | מותר | מותר | מותר | אסור |
לגבוה | (אסור)* | אסור | אסור | אסור |
*["לא תביא אתנן זונה… בית ה' אלוקיך" – שגם אם האתנן הוא בית (מחובר) אסור להביאו לה' אלוקיך].
רב הונא בריה דרב יהושע – מנעבד לאתנן:
אתנן | נעבד (לע"ז) | |||
מחובר | תלוש | מחובר | תלוש | |
להדיוט | מותר | מותר | מותר | אסור |
לגבוה | מותר* | אסור | (מותר) | אסור |
*[ומה עם הדרשה מ"לא תביא אתנן זונה… בית ה' אלוקיך"? דורשים משהו אחר: ר"א – שפרה אדומה מותרת מאתנן, כי אינה נשחטת ב"בית" (המקדש) אלא בחוץ, חכמים – שגם ריקועי קה"ק אסורים מאתנן].
עונה רבא – אם יש אפשרות לקולא ויש לחומרא, עדיף לחומרא (ספק דאורייתא לחומרא).
רב פפא – והרי יש מצב דומה ששם זו מחלוקת תנאים?
[אדם שנטמא טומאת מת, והיום השביעי לטהרתו יוצא בערב פסח, שיוצא בשבת. האם מזים עליו בשבת כדי שיוכל להביא את הפסח?
ר"א לחומרא – אם שחיטת הקרבן (מלאכה דאורייתא) דוחה שבת ("ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו" – אפילו בשבת), קל וחומר שהזאה דוחה שבת!
ר"ע לקולא – נניח שההזאה לא דוחה שבת, ונאמר כך: אם ההזאה לא דוחה שבת, קל וחומר שהשחיטה לא דוחה שבת.
דחייה – שם ר"ע לא באמת התכוון לזה,
[ר"א לימד בעבר שהשחיטה דוחה שבת, אבל ההזאה לא דוחה (כי ניתן לעשותה בדרך כלל לפני כן. אלא שר"א חלה ושכח תלמודו, ולימד שההזאה דוחה, ור"ע רצה להזכיר לו בעדינו ת בכוונה הקצין את דבריו (שגם ההזאה לא וגם השחיטה לא), רק כדי לגרום לו להיזכר במה שהוא עצמו לימד שההזאה לא דוחה].
