להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת נידה לחץ כאן.
(יד: מתחת לאמצע – טז. 5+)
חלק א – מצאה דם בבדיקה
הקדמה: המשנה מתארת 3 זמנים –
- א. מצאה מיד ("אותיום", "ווסת") – שניהם טמאים ודאי וחייבים חטאת.
- ב. זמן שני – שניהם טמאים ספק.
- ג. זמן שלישי – זה כמו כל אישה שראתה דם, שעקרונית חוששת למעת לעת.
את הדיון נפצל לשני נושאים (בגמרא הם מעורבבים):
- מה הדין בזמנים השונים.
- מתי מתחילים ומסתיימים הזמנים השונים.
- ובסוף – מה הדין במוצאת כתם.
דיון א – דיני הזמנים השונים
זמן ראשון – שניהם טמאים ודאי וחייבים חטאת.
וראינו אתמול למה זה ודאי (לא חוששים לכינה).
זמן שני – שניהם טמאים מספק. מה לגבי קרבן?
במשנה – פטורים מקרבן (בשביל אשם תלוי צריך ספק של "חתיכה משתי חתיכות").
בברייתא – חייבים אשם תלוי (יש אשם תלוי גם בלי חתיכה משתי חתיכות).
זמן שלישי – כמו כל אישה שראתה דם:
לפי שמאי – האישה לא טמאה מעת לעת,
וממילא גם הבעל לא טמא.
וכך סובר ר"י בן רי"ח בן זכאי שהבעל יכול להיכנס מיד ולהקטיר קטורת!
- כי הוא לא נטמא מנגיעה באישה, כי היא לא נטמאה מעת לעת,
- והוא גם לא טמא קרי בעצמו – כי נעמיד שלא גמר ביאתו (טו. באמצע).
לפי חכמים האישה טמאה מעת לעת,
והבעל (אם מצאה דם תוך 24 שעות מהביאה) –
ר"ע – הבעל טמא כמו האישה (כבועל נידה – טומאת שבעה).
חכמים – הבעל לא כבועל נידה, אך כן כנוגע בנידה (שהרי היא היתה טמאה מעת לעת) – וטמא טומאת ערב.
דיון ב – תחילת וסיום הזמנים השונים
סוף הזמן הראשון – אותיום (שיעור "ווסת"),
גמרא – משל לשמש יוצא ועד נכנס.
סוף הזמן השני והשלישי –
לכאורה יש סתירה:
במשנה – שתרד מן המיטה ותדיח פניה (תבדוק).
בברייתא – ר' אליעזר בר' צדוק – שתושיט ידה תחת הכר, תיקח עד ותבדוק.
תשובות:
- רב חסדא –
סוף הזמן השני – עד שתושיט ידה (ברייתא),
סוף הזמן השלישי – עד שתרד מן המיטה (המשנה)
(ואמנם זה לא הפשט, אך הוא מסדר את המשנה עם "חסורי מחסרא"). - רב אשי –
שני הזמנים עוסקים בסוף הזמן השני, ושניהם אותו זמן.
(תרד מן המיטה עם עד = תשלח יד לקחת עד).
קשה מברייתא על רב אשי –
שאל ר' צדוק את החכמים ביבנה מה סוף הזמן השני, ולא ענו לו,
ואמר להם:
סוף זמן שני – כדי שתושיט ידה,
סוף זמן שלישי – עד אם שהתה כדי שתרד מן המיטה,[1] ואפילו עד 24 שעות,
שבזה נחלקו חכמים ור"ע מה הדין כנ"ל.
מכאן ברור שמדובר בשני זמנים שונים.
[ואין לומר ששם הכוונה שיורדת מהמיטה ללא עד, אך אם יורדת עם עד אז זה הזמן השני – כמו שאמר רב אשי,
כי אם כן היה צריך לומר כך:
סוף זמן שני – כדי שתרד מהמיטה עם עד,
סוף זמן שלישי – כדי שתרד בלי עד].
קשיא.
(טו. באמצע)
דיון ג – מצאה כתם בזמן השלישי
ברור לגמרא שכתם הוא לפחות כמו ראייה. השאלה היא האם כתם חמור יותר מראייה.
תזכורת מדף ה. –
מצאה כתם טמאה למפרע (כמו בראייה).
האם גם נשים שדיין שעתן (יש לה ווסת) טמאה למפרע בכתם?
לר"מ טמאה (כתם חמור מראייה),
לחכמים (ר' חנינא בן אנטיגנוס) – טהורה (כתם כמו ראייה).
כעת לענייננו – מצאה כתם בזמן השלישי, תוך 24 שעות מהביאה – האם הבעל טמא למפרע?
במשנה – "מודים חכמים לר"ע במצאה כתם".
רב (ור"ל) – הכוונה שגם לחכמים הבעל טמא שבעה למפרע עם האישה,
וכשיטת ר"מ שכתם חמור מראייה, אז גם בבעל מחמירים.
שמואל (ורי"ח) – הבעל לא טמא למפרע, כמו בראייה,
וכרבנן שכתם לא חמור יותר מראייה.
וכוונת המשנה רק שהבעל טמא מכאן ולהבא – אם יבוא עליה שוב.
פשיטא!
תשובה: כיוון שכתמים זה רק דרבנן,
אז אולי כפי שמעת לעת (שזה דרבנן) לא מטמא את הבעל לפי חכמים,
גם כתמים לא.
קמ"ל שכן.
[ולמה יש הבדל?
במעת לעת אין "שור שחוט לפניך",
בכתם יש "שור שחוט לפניך"].
(טו. במשנה)
חלק ב – כל הנשים בחזקת טהרה
א. משנה – קולא:
רישא: כל הנשים בחזקת טהרה.
[שתי אפשרויות להבין:
- לא צריכות לבדוק.
- צריכות לבדוק – אלא שהבעל לא צריך לשאול אם בדקו ויכול לסמוך שבדקו.
בשלב הראשון הגמרא מניחה כאפשרות השנייה.
סיפא: הבאין מן הדרך נשיהן להם בחזקת טהרה.
מה זה מוסיף?
שלא רק כשבעלה בעיר הוא סומך על זה שבדקה, אלא גם כשנסע.
[ולמה? הרי באמת למה לה להקפיד לבדוק?
מרש"י משמע – כי באמת כלל לא צריכה לבדוק (רק מי שעסוקה בטהרות צריכה),
וממילא ודאי שלא צריך לשאול אותה אם בדקה.
ולגבי חשש של ראייה ממש – בעלה סומך עליה ולא צריך לשאול].
ב. חומרות – עונה בינונית / ווסת קבועה[2]
- A. ר"ל-ר"י – אם עברה עונה בינונית (30) – צריכה לבדוק.
- B. אם עבר הווסת הקבוע שלה –
הגמרא תולה את זה בשאלה אם ווסתות דאורייתא או דרבנן –
רב הונא[3] – ווסתות דאורייתא, ואם לא בדקה אסורה.
ומשמע שאסורה מיום הווסת, וכבר לא יעזור לבדוק אחר כך.
רבה בב"ח – לכתחילה צריכה לבדוק ביום הווסת, אם לא בדקה – מותרת,
רש"י, רמב"ם – מותרת אפילו ללא בדיקה כלל.
ראשונים אחרים – עדיין צריכה לבדוק (כם אם עבר זמן), ורק אז מותרת.
(טו: 7+)
- C. מתי הבעל צריך לשאול?
במשנה ראינו שלא צריכה לבדוק + לא צריך לשאול.
אבל אם עבר העונה בינונית/ווסת לרב הונא – חייבת לבדוק,
וממילא – הבעל כן צריך לשאול (פני אריה),
כי אין ספק (אולי בדקה) מוציא מדי ודאי (שודאי ראתה).
על זה נראה שני דברים:
- מקל שמואל–רי"ח – אם עברו 7 ימים – יכול להניח שגם אם ראתה נטהרה, ולא צריך לשאול.
למה? כי זה ספק ספיקא (האם ראתה, ואם ראתה – אולי כבר נטהרה).
(טו: באמצע)
- האם אין ספק מוציא מידי ודאי?
| המקרים | תשובה: שם זה לא ספק מול ודאי אלא: | |
| זה ספק מול ספק | זה ודאי מול ודאי. | |
| 1. חבר שמת, מניחים שעישר את פירותיו. | כי אולי הכניס פירותיו לפני גמר מלאכה | כי חזקה על חבר שאינו מוציא דבר לא מתוקן |
| 2. כהן שהציץ מעל הבור על הנפל לא נטמא, כי מניחים שחולדה גררה את הנפל. | הפילה כמין נפל. | ודאי גררה. |
[1] לא ברור לשיטה זו למה בכלל מזכירים את "כדי שתרד". הרי הזמן השלישי (שבו הבעל יכול להיטמא לפי ר"ע) לא נגמר בזה אלא נגמר ב24 שעות!
[2] הכל לפי רש"י. ראשונים אחרים פרשו אחרת ויש לכך נפק"מ להלכה.
[3] יש שני תיקונים גירסה – אחד של סתמא דגמרא ואחד של רב אשי, אבל העיקרון אותו עיקרון.
תגובה אחת
ישר כוח לכבוד הרב על העבודה הקשה על כל דף ודף.
זכות הרבים תלויה בך!