להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת נידה לחץ כאן.
(ס: במשנה למטה – סא: במשנה למטה)
חלק א – 3 נשים שראו כתם
מדובר שישנות במיטה שצמודה לקיר מהצד. אחת ליד הקיר, אחת באמצע ואחת בצד החיצוני.
בגמרא זה מובא כשתי משניות נפרדות אבל כאן נשלב ביניהם כמה שאפשר.
(סא. אחרי המשנה)
א. מי טמאה?
לכאורה יש סתירה:
- במשנה הראשונה – כולן טמאות.
- במשנה השנייה – זו שנמצא תחתיה הדם + מי שסמוכה לה.
(אא"כ עלו למטה מהצד, שאז אם נמצא בחיצונית, גם הפנימי טמאה).
תירוץ – במשנה הראשונה הן ישנות צמודות, במשנה השנייה עם קצת רווח.
(סו: במשנה ובגמרא)
ב. מתי יכולות לתלות באחת מהן:
- A. מי שלא אמורה לראות דם תולה במי שכן[1]
(מעוברת, מניקה, זקנה, בתולת דמים).
אבל אם כולן אותו דבר – כולן טמאות.
- B. אם אחת בדקה ומצאה טמאה – תולות בה.
רי"-רב: רק אם בדקה מיד (כשיעור וסת),
שאז אפשר להניח שהדם היה שם כבר לפני כן כשנמצא הכתם.
[הצורך בבדיקה מיידית עולה בעוד שני דברים:
- נבעלה ואחר כך בדקה ומצאה דם,
שאם בדקה מיד – מניחים שהדם היה שם לפני וחייבים חטאת. - עסקה בטהרות ואחר כך בדקה עצמה ומצאה דם,
שאם בדקה מיד מניחים שהדם היה שם לפני והטהרות טמאות:
בר פדא – ודאי,
רב אושעיא – ספק.
למה בבעל זה ודאי וכאן ספק?
כי לכאורה – אם הדם היה לפני, למה לא יצא לפני כן אלא חיכה לבדיקה?
אז מילא בבעל – אפשר לומר שהאיבר של הבעל עיכבו (כמו צעיר וזקן או אצבע בעין),
אבל בטהרות – מי עיכב? לכן זה רק ספק.
יוצא שהאפשרות במשנה לכולם לתלות בזו שבדקה מיד באופן ודאי – זה לפי בר פדא.
[אגב, בבעילה וטהרות יש בדף יד גם פירוט מה קורה אם בדקה קצת אחרי "שיעור ווסת, אבל לא ניכנס לזה שוב כאן].
(סא. במשנה)
- C. ולהפך: אם בדקה אחת (מיד) ומצאה טהורה – תולה באחרות
אבל אם כולן בדקו ומצאו טהורות – כולן טמאות.
(סא. 3 שורות אחרי המשנה)
חלק ב – טומאה שאבדה
א. שלושה גלים
נזכיר: במשנה ראינו – 3 נשים שמצאו כתם, כולן טמאות,
ואם בדקה אחת ומצאה טהורה – תולות באחרות,
אבל אם כולן בדקו – כולן טמאות.
והמשנה מדמה את זה לשלושה גלים שמתחת לאחד מהם יש טומאת מת,
אם בדקו אחד או שניים ולא מצאו – תולים בשלישי.
אבל אם בדקו תחת שלושתם ולא מצאו –
ר"מ – כולם טמאים (טמא עד שיוודא לך טומאה היכן היא. היא לא יכולה להעלם!),
חכמים – כולם טהורים (שלושתם טהורים. הרי בדקו, ואפשר לומר שלנטלו עורב)
ולמה בדם גם לחכמים טמאות?
כי בגל – אפשר לומר שבא עורב, אבל בנשים – הרי הדם כאן!
(אגב זה דמים עוד בטומאה שאבדה)
ב. הוכחות של ר"מ –
- שקמה בכפר סבא שהוחזק תחתיה טומאה –
ובדקו ולא מצאו.
ובסוף העץ נעקר ברוח ומצאו גולגולת מתחת לשורשים. - מערה שהוחזקה בה טומאה, ובדקו עד שהגיעו לקרקע חלקה ולא מצאו,
ובסוף הגיעו פועלים שהיכו עם קרדומות על הקרקע החלקה ומצאו בו עם עצמות.
וחכמים – כנראה פשוט לא בדקו מספיק טוב.
(סא. שליש תחתון)
ג. שיטה למציאת טומאה אבודה באדמה
באדמה: סדינים רטובים על הקרקע.
(כך מצא ר' יהושע בן חנניא בור עצמות – שבקום שבו יש חפירה האדמה סופגת מים).
(ואותו בור היה הבור שבו קבר ישמעאל בן נתניהו את 80 האנשים שהרג למחרת הרגית גדליה).
(סא. 1-)
ד. טומאה אבודה בבגדים
בגד שנגעה בו טומאה (דם נידה, שכבת זרע) –
קודם כל צריך להיפתר ממקור הטומאה, ואחר כך צריך לטבול.
איך נפתרים/מוצאים?
בדם – מכבסים בשבעה סממנים (חומרי ניקוי) על הכתם.
ואם לא יודעים איפה הכתם (למשל שהבגד נפל למים) –
ת"ק – אין מה לעשות, וצריך מעביר על כולו.
רשב"א – בודק "שכונות שכונות" (כל 3 על 3 אצבעות), ואם לא מוצא – אפשר להניח שכבר הוסר ואפשר להטביל (בדומה לחכמים לגבי גלי העפר).
בשכבת זרע – יש שיטות למצוא:
בבגד ישן (תפירה לא צפופה) – מסתכל נגד השמש.
בבגד חדש (תפירה צפופה) – תוחב מחט.
(סא: 3+)
ה. בגד שאבד בו כלאיים
- ת"ר – לא ימכרנו לגוי (שמא ימכרנו ליהודי, והיהודי לא ידע כי זה לא ניכר),
וכן לא מרדעת (בזה עצמו אין איסור אבל אולי ישכח שזה שם ויקח לבגד אחר),
אבל עושה תכריכין למת – להספד (שאין חשש שיקחו מהמת).
האם מותר לקוברו בזה?
ר' ינאי – לא, כי בתחיית המתים יקום בכלאיים, ומצוות לא בטלות לעתיד,
רב יוסף, ר' יוחנן – כן, כי מצוות בטלות לעתיד לבוא ("במתים חופשי").
- רב חסדא: שיטה למציאת חוט הפשתן –
לצבוע את הבגד ולראות אים ההצביעה פחות טובה (פשתן סופג פחות).
אם הכל אחיד – מניחים שהפשתן יצא והבגד מותר.
רפרפ בר פפא – זה נלמד מדעת חכמים במשנתנו – שאם בדקו את שלושת הגלים ולא מצאו – כולם טהורים.
- בשם מר זוטרא – אם זה רק ספק – מותר.
(כלומר שם חוט םפשתן וניתק אותו ולא יודע אם ניתק טוב),
למה?
מר זוטרא – מהתורה אסור רק ב: שוע+טווי+נוז (ארוג), אחרת זה דרבנן, ובספק מותר.
אך רב אשי – צריך או שוע או טווי או נוז, וכאן זה מהתורה ובספק אסור.
אך ההלכה כמר זוטרא.
(סא: 7-)
חלק ג – ת"ר: כתם על בגד צבעוני
ת"ק – מטמא,
ר' נתן בר יוסף – לא מטמא (לא את הבגד ולא את האישה),
[ולכן (לפי הסבר הגמרא) – כשרצו אחרי החורבן לגזור שלא ילבשו בגדים צבעוניים בסוף לא גזרו כדי להקל על הכתמים של נשים].
(סא. רבע תחתון)
חלק ד – רבא – אסור לקבל לשון הרע, אבל צריך לחשוש לו
- גדליה בן אחיקם היה צריך לחשוש ללשון הרע על ישמעאל בן נתניהו שרוצה להורגו,
ולכן הכתוב תולה את הריגת ה80 אנשים בגלדיה, כי זה קצת אשמתו. - יצא קול על בני הגליל שהרגו אדם,
ורצו שר' טרפון יעזור להם להתחבא מהמלכות, אך לא רצה לעזור כי אולי הלשון הרע עליהם נכון. - אברהם חשש ללשון הרע של הפליט (עוג מלך הבשן) שלוט נשבה, וכך יצא להצילו,
ולכן מה שרבינו חשש יותר מעוג מאשר סיחון, כי לעוג היתה זכות זו שעזר לאברהם.
[1] בגמרא זה המקרה השני אבל התחלנו בו כי הוא קצר, ובשביל לחבר בין שני המקרים האחרים (של בדקה ומצאה טמאה או בדקה ומצאה טהורה.
