(מז: 10 – מט. 1+)
חלק א – האם "הזמנה – מילתא"
מבוא:
כשמייעדים חפץ לשימוש כלשהו, ניתן לעשות זאת על ידי הזמנה, וניתן על ידי מעשה (שימוש בפועל).
בהמשך הגמרא משמע שלכו"ע שמעשה לבד אינו מספיק – כי ייתכן שזה אקראי בעמלא (אא"כ בשעת המעשה גם חשב שמעכשיו זה יהיה ייעוד החפץ).
המחלוקת היא האם הזמנה לבד מספיקה, או שצריכים הזמנה + מעשה.
א. המחלוקת: האורג בגד למת ועוד לא השתמש בו, האם ההזמנה אוסרת אותו להנאה אחרת?
אביי – הזמנה נחשבת, ואסור – לומד גז"ש מעגלה ערופה, שם איסור ההנאה שלה מתחיל עוד לפני עריפתה.
ולא לומד מע"ז כי זה דבר אסור ("לא אורחיה"), ורק בזה הזמנה לא מועילה,
אך בדברים מותרים בעשייה – דברי המת, עגלה עופה – הזמנה מועילה.
רבא – הזמנה לא נחשבת ומותר – לומד גז"ש ממשמשי ע"ז, שעצם זה שייחדו משהו לע"ז לא אוסר, צריכים גם מעשה.
ולא לומד מעגלה ערופה, כי שם היא עצמה קדושה (ובזה אכן הזמנה מועילה),
ואילו אנחנו מדברים על משמשים – ששם הזמנה לא מועילה (יד רמה).
(מח. 6+)
ב. ראיות ודחיות:
ראיות לאביי שהזמנה נחשבת:
- 1.משנה בכלים: כדי להפוך צעיף מייעוד של כיסוי וישיבה (טומאת מדרס) לייעוד של קישוט לספר תורה (טומאת מגע) – מספיק שהאישה החליטה שיהיה מעכשיו לספר תורה, ואפילו טומאת המדרס שהייתה לו – נעלמת.
תשובת רבא –
מדובר שגם החליטה וגם כרכתו בפועל (הזמנה + מעשה).
[ולמה צריכים גם הזמנה וגם מעשה, כי כאמור במבוא – מעשה לבד אינו מספיק לפי אף אחד].
- 2.ברייתא: בנה נפש (מצבה) בשביל מת, או אפילו הוסיף דימוס אחד – אסור בשימוש אחר. אפילו שעוד לא נקבר שם.
תשובת רבא –
מדובר שקבר שם בפועל.
[אם קבר בפועל, למה צריך שבנה/הוסיף דימוס, אפילו אם כבר היה בנוי?
תשובה: מדובר שקברו על מנת לפנותו משם, שאז זה אמנם מעשה, אך לא נחשב "הזמנה", ורק אם גם בנה משהו – אז זה גם הזמנה (ר"ן בשם הרמב"ן).
- 3.ברייתא: חצב קבר לאביו ובסוף קברו בקבר אחר – הקבר אסור.
תשובת רבא –
שם זה לא מדין איסור הנאה מקבר, זה משום כבוד אביו.
[הראיה – רשב"ג שם אוסר גם אם חצב אבנים כדי לבנות קבר, והרי גם לאביי שאוסר הזמנה – הוא רק אוסר מי שארג בגד, שזה ראוי כבר למת, לא מי שרק טווה את החוטים (חומרי הגלם)].
(דילוג: מח. שליש תחתון – מח" 5+)
- 4.ברייתא – כיס שעשאו לתפילין, אסור להניח בו מעות.
תשובת רבא – מדובר שעשאו + הניח בו. - 1.ברייתא: קבר חדש מותר בהנאה, הטיל בו נפל – אסור.
(מח. שליש תחתון)
ראיות לרבא שהזמנה לא נחשבת:
תשובת אביי –
באמת קבר שנעשה למישהו מת אסור גם לפני הקבורה,
ואילו הברייתא עוסקת בקבר שנעשה עוד בחייו – שאז מותר, ורק נאסר כאשר הטיל בו נפל,
והחידוש שם שגם נפל אוסר את הקבר.
- משנה בשקלים: אספו כסף למת מסוים (בברייתא – שכבר מת) ונשאר – הולך ליורשיו ומותר בהנאה.
תשובת אביי –
אמנם הרישא לכאורה נגדי, אך הסיפא לטובתי: ר"מ – לא יגעו בכסף (לא לצורך היורשים ולא לצורך המת), ר' נתן – אסור להנות וישתמש בשביל המת).
אז האם יש פה מחלוקת תנאים? לא – שני הצדדים מציליחים להסביר את כל הדעות לשיטתם:
אביי – הזמנה נחשבת, כר' נתן, ואילו ת"ק מתיר כי מה שלא "חזי ליה" (הכסף שלא נצרך למת) לא נאסר כי בעצם מתברר שלא יועד לקבורתו, ור"מ מסתפק בזה.
רבא – הזמנה לא נחשבת, כת"ק, ואילו ר' נתן שאוסר זה לא משום איסור הנאה מצרכי המת, אלא מסיבה אחרת – כי כשנאלצים לגבות צדקה עבור קבורת מת יש בזה בזיון למת, והמת אומר לעצמו (בחייו) שלפחות כל הכסף הזה ילך ללטובתו ולא מוחל על כבודו ומאפשר ליורשים לקחת את המותר. ור"מ מסתפק בזה.
- 3.ברייתא – בגדים שזורקים על המת בקבר כדי לכבדו ונקברו עמו – אסורים בהנאה. לכן אומרת הברייתא אם רואים אבלים שזורקים יותר מדי – מצווה לתפוס את הבגדים באוויר שלא יגיעו אל המת וייאסרו (על פי תורת האדם). מכאן שעצם הזריקה לא אוסרת, רק הנגיעה בפועל.
תשובת אביי – באמת הזמנה מספיקה, אך שם אין להם "גמירות דעת" כי עושים זאת מתוך מרירותם וצערם.
אך אם כן, למה כשנגעו כבר במיטה אז כן נאסרים (כפי שאומר שם רשב"ג), הרי לא היתה גמירות דעת?
שם זה לא משום משמשי המת, אלא גזירה שמא יחשבו שגם תכריכים מותרים בשימוש.
(מח: 8+)
- 4.ברייתא – אמר לאומן שיעשה לו נרתיק לתפילין – מותר להשתמש בו לחול, עד שישים בו את התפילין בפועל. כלומר הזמנה לא נחשבת.
תשובת אביי – זו מחלוקת תנאים:
ברייתא: האם צריך שעור הבתים של התפילין ייעבד לשמן –
ת"ק – לא צריך, כי הכנת העור היא רק הזמנה, ולהזמנה אין משמעות.
רשב"ג – צריך, להזמנה יש משמעות.
ולהלכה:
מרימר כאביי – ההזמנה נחשבת,
רבנן כרבא – ההזמנה לא נחשבת, וכן ההלכה.
(מח: באמצע)
חלק ב – למי הולכים נכסי הרוגי מלכות
הרוגי בית דין ודאי הולכים ליורשים,
הרוגי מלכות:
רבנן – למלך
, ר"י – ליורשים.
קושיות על ר"י:
- מכך שאחאב גרם למותו של נבות בשביל "לרשת" את כרמו.
דחייה – הוא היה בן דודו וירש בתור ירושה רגילה.
- מכך שיואב העדיף למות לבד ולא על ידי המלך – כנראה בשביל שנכסיו ילכו ליורשיו.
דחייה – זה היה בשביל להאריך בעד קצת את חייו.
[ואגב זה, מדרש על הדיון בין יואב לבניהו בן יהוידע שלוחו של שלמה].
