(לח: 3- עד לט: במשנה)
איסורים נוספים במאכלים של גויים
באיסורים בדף זה אין משהו חדש, אלא רק חששות לאיסורים אחרים (כמו יין, דגים טמאים וכד').
א. כבשים שדרכן לתת בתוכן יין – אסורים בגלל שדרכם לשים יין/ידוע שיש יין.
במה מדובר אצלנו והשוואה עם מורייס:
מורייס– שמן שבו ידוע שיש יין (משנה כט:) | כבשים | |
רבנן – רק איסור אכילה ר"מ – גם איסור הנאה | חזקיה (מחמיר) –
| ר' יוחנן (מקל)- |
ולמה רבנן כאן מחמירים? | ולמה ר"מ כאן מקל? | |
ונדלג לרגע למשפט האחרון של המשנה ושל הגמרא:
"הרי אלו אסורין, ואין איסורן איסור הנאה".
מה זה בא לרבות? שיש מקרה שבו כן יש איסור הנאה. מתי?
חזקיה – אם ידוע שנתערב בכבשים יין, שאסור גם הנאה.
ר' יוחנן – מורייס וגבינת אונייקי – שלר"מ אסור בהנאה, (וחלק זה של המשנה הוא ר"מ).
(לט. 2+)
ב. דגים
A. חשש לערבוב
במשנה – חילק אסור (סולתנית).[1]
למה? הוא עצמו מותר (ראה בסעיף הבא), אך איתו עולים דגים טמאים שקשה לשים לב אליהם.
(ומשמע שאצל יהודי מותר כי מקפיד לבדוק, וכן אצל גוי מומחה).
סייגים:
מצד אחד – למרות שמן יהודי מותר, מסופר על רבה בב"ח שהביאו לו צחנתא (חילק), וידע שהם כשרים, אך שמע אדם קורא להם באטי (מין לא כשר) וחשב שזהו רמז משמיים, וחיכה לבוקר ובדק וגילה שם בתערובת גם דגים טמאים – "לֹא יְאֻנֶּה לַצַּדִּיק כָּל אָוֶן" (משלי יב, כא).
ומצד שני – הצחנתא (רש"י: חילק) של נהר בב כשר, כי אין שם דגים טמאים.
(ולמה אין? 1. המים זורמים בכח. 2. המים מלוחים. 3. אין טיט בקרקעית ואין מגדלת דגים טמאים. ושתי הסיבות הראשונות נדחו כי מצינו מקומות אחרים מהירים/מלוחים בהם יש).
רבינא – בימינו נשפכים לנהר בב שני נהרות בהם יש דגים טמאים ולכן אסור (בהם יש טיט…).
(בדומה לזה הכריז ר' אבהו על דגי קיסריה שהם כשרים, ומותר לאכול גם את הקרביים בלי לראות את הדג עצמו ולבדוק את סימניו) – כי כולם באים מפלוסא ואספמיא ואין שם דגים טמאים.
B. קשקשים –
- 1.מספיק שמתישהו יש לו קשקשים –
בין אם יש לו בצעירותו ואחרי זה יורד, ובין אם אין לו בצעירותו ואחרי זה יש לו (כמו חילק=סולתנית) – כשר. - 2.אביי – דג עם קשקשים כשר אפילו אם נראה כבהמה (עם 4 רגליים).
לכן חמור הים כשר, אך שור הים לא, כי אין לו קשקשים (ומביא לזה סימן לזכרון). - 3.דוגמאות לדגים טמאים/טהורים:
רב אשי: שפר נורא – כשר, קדש נורא – אסור (ומביא לזה סימן לזיכרון), - 4.זיהוי הדג: בדיקת קשקשים במצבים לא ברורים –
ר' עקיבא בדק נונא בעזרת גירוד בסל ומצא קשקשים, ולכן זה נונא ולא חיפושא.
ר' אשי בדק נונא בעזרת הכנסת הדג לכלי לבן, ולכן זה נונא ולא חיפושא.
(לט. שליש תחתון)
ג. במשנה: קורט חילתית (צמח חריף) – אסור
הסבר: הגוי חתך אתמול בסכין בשר טמא וטעם אסור בלוע בסכין,
הדוחק של החיתוך בסכין + החיתוך של מאכל חריף עושה שני דברים:
1. גורם לטעם הבלוע לצאת גם ללא חום.
2. גורם לטעם הבלוע לא להיחשב כנותן טעם לפגם אלא לשבח.
ד. אנשים שניתן או לא ניתן לסמוך עליהם
A. עבדו של רבי לוי (לט. רבע תחתון) – מכר חילתית וסמכו עליו שכשר ("עבדו של חבר הרי הוא כחבר"), וגם אחרי שר' לוי נפטר.
וכן שמואל : אשת חבר כחבר (דוגמא: לסמוך עליה שהתכלת שלה הוא תכלת כשר (חילזון ולא קלא אילן),
וכן בברייתא: אשת חבר הרי היא כחבר (לגבי לסמוך עליו לתרומות וטהרות), גם אחרי שמת, עד שיחשדו, וכן חצר שמוכרין בה תכלת.
ובברייתא נוספת: [חבר צריך לקבל על עצמו "חברות" בפני שלושה חברים, אך אשתו ועבדו כאמור לא צריכים,
אך זה דווקא באשתו ועבדו שכבר היו שלו בעת קבלת החברות או שהיו של חבר אחר],
אבל אם נשא/קנה אחר כך אשת/עבד עם הארץ – צריכים לקבל,
ואם היו של חבר, עברו לעם הארץ וחזרו לחבר: ר"מ – אינם צריכים, ר"י – צריכים.
(לט. 1-)
B. חשש החלפה ע"י עכו"ם
מי ששולח אוכל ביד גוי למישהו אחר, יש חשש שהגוי יחליף את המוצר עם משהו לא כשר כדי למכור את המוצר המקורי ביותר רווח. לכן צריכים חותם/שתי חותמות כדי שנדע שהוא לא החליף. גודל החשש תלוי בגודל הרווח וקלות ההחלפה:
רב:
(חמפ"ג) חילתית, מורייס, פת וגבינה – מספיק חותם אחד.
[ההחלפה לא שווה לו.
ולגבי פת הגמרא מפרטת: אם יחליף לפת זולה יותר (מחמה לקרה, מחיטים לשעורים) המקבל ישים לב, ואם יחליף לאותו דבר – מה ירוויח מזה].
(חבי"ת) חלב, בשר, יין ותכלת – הם יקרים והחשש הוא גדול, וצריכים שתי חותמות.
[למה גבינה לא חוששים וחלב כן?
אכן צריכים לתקן: גם בחלב אין חשש, ורב התכוון לחתיכת דג שלא רואים בו את סימני הכשרות].
ושמואל אמר דבר דומה,
רק שהשמיט את הדג, כי זה ברור (כמו בשר),
והשמיט את הפת (כי זה ברור כי אין לו רווח כנ"ל).
C. לא סומכים על המוכרים בסוריא
כי לא הקפידו שלא להכשיל את הלקוחות שלהם (לכן לא קונים יין, מורייס, חלב, מלח סלקונדרית, חילתית וגבינה – כי אולי קנו מסוחרים גויים).
אך במוכר מומחה – שלא רוצה להרוס את השם הטוב שלו,
או לאכול אצלם או לקבל מהם במתנה – מותר. כי על האוכל אצלם בבית הקפידו.
(לט: באמצע)
ה. מהמשנה – מלח סַלְקוּנְדְרִית אסור
ר"י-שמואל – מלח משובח שאוכלים סלקונדרי רומי (הנחתומים), ומערבים בו קרבי דגים טמאים.
ברייתא:
ר"מ – רק השחורה אסורה (כי מערבים קרבי דגים שחורים),
ר"י – רק הלבנה (כנ"ל עם דגים לבנים),
ר' חנינא בן גמליאל – שניהם (כי מערבים את שניהם).
(ראב"ד – כל תנא פירש לפי מנהג מקומו, והכל תלוי במנהג בפועל).
[1] במשנה ישנם דגים נוספים שהגמרא לא מבארת: טרית טרופה וציר דגים שאין בו דגה (כילבית) שטה בו. על שניהם נדבר בשיעור הבא.
