בבא מציעא כז – דף יומי

השיעור מוקדש לרפואת ראובן משה בן חווה הי"ו שעובר היום הליך רפואי
והצלחת כל משפחת שלום ברוחניות וגשמיות

למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

דף יומי בבא מציעא דף כז

(כו: במשנה למטה – כז: 11-)

נושאי הדף יומי:

א. לימודים מהפסוק: שצריך תובעים (כלומר שלא התייאשו), (+סימנים), שאפשר גם סימן באוכף, שצריך להחזיר גם גיזות מהזנב של שור. וכן – שצריך שווה פרוטה, שיבוא לידו ודין זוטו של ים. נפקא מינה בין הלימודים לפי רבא – היה פרוטה, הוזל וחזר והתייקר.

ב. האם סימנים דאורייתא או דרבנן (ומהתורה צריך עדים או סימן מובהק)? נפקא מינה – האם מועיל רק לממון או גם לאיסורין. ראיות לכאן ולכאן ודחייתן, וכן ניסיון להעמיד במחלוקת תנאים ודחייתו.

סיכום הדף היומי:

חלק א – המשך מצא בשטח של אדם אחר

• אתמול ראינו מצא בכותל ישן, דירה שמשכירים אותה.
• היום – מצא בחנות
  אם בצד של הלקוחות – זה של המוצא (כי הגיע מהלקוחות, ואין סימן)
  אם בצד של המוכר (או בשולחני: בין הכיסא לשולחן) – של המוכר/שולחני

ואם זה על השולחן? ר' אלעזר מכריע שזה כצד של הלקוחות (ושייך למוצא).

• (אגב, מה בעה"ב טוען? תויו"ט (על המשנה אתמול) –

1. טוען שאבד לו
2. אנחנו טוענים בשביל היורשים (גם בלי סימנים)

• קנה פירות ומצא משהו בפירות – שייך לקונה

תנאים:

1. דווקא שאין למוכר סימן, אבל אם יש לו סימן – למוכר
2. גמרא – דווקא בלקח מתגר (סוחר) שזה עובר בין הרבה אנשים,
   אבל בלוקח מבעה"ב – זה של בעה"ב,

אא"כ יש לו פועלים יהודים שאז אולי זה שלהם.

חלק ב – משנה: מקור לסימנים

משנה

דברים כב, א+ג – לֹא תִרְאֶה אֶת שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת שֵׂיוֹ נִדָּחִים וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם לְאָחִיךָ… וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם.

אם כתוב "כל אבדת אחיך", למה כתוב "שמלתו"?
שצריך כמו שמלה: יש לה סימנים + יש לה תובעים (לא התייאשו).

בגמרא – רבא מפרט יותר (מה לומדים מכל דברים בפסוק):

1. שמלה – כבר אמרנו
2. חמור – אפילו אם הסימנים על האוכף ולא על גוף האבידה
3. שור – שצריך להחזיר אפילו את גיזת זנבו
4. שה – שצריך להחזיר את גיזותיו

והרי זה נלמד כבר משור?
רבא – אכן קשה.
הגמרא – אולי נלמד:

1. שצריך להחזיר את הגללים? לא, את הגללים המאבד מפקיר.
2. שצריך סימנים (וסימנים דאורייתא)? לא, אם כבר אז נלמד את זה משמלה כנ"ל.
   ונשארנו בלי תשובה
3. וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ –
   ת"ק ור"י לומדים שדווקא אבידה שיש בה שווה פרוטה, איך לומדים:

ת"ק – אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ – שרק אבידה עם שווה פרוטה נחשבת אבידה
ר"י – וּמְצָאתָהּ – שרק אבידה עם שווה פרוטה נחשבת מציאה

מה ההבדל?

אביי – אין הבדל, אלא פשוט מח' ממה ללמוד.

ומה כל אחד עושה עם הפסוק של השני:
ת"ק (אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ) – וּמְצָאתָהּ – שווקא אם באה לידו צריך להחזיר

(ור"י – לומד את זה מהו"ו – וּמְצָאתָהּ)

ר"י (וּמְצָאתָהּ) – אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ – את הדין של זוטו של ים
(שדווקא אם אבודה רק ממנו צריך להחזיר, אבל אם אבודה לכולם – לא מחזיר).

רבא – יש הבדל מעשי

1. לכאורה יכולנו להציע:
   אם כשאבד היה שוו"פ וכשנמצא לא, או להפך –
   לפי ת"ק – אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ – צריך שוו"פ בשעת האבידה
   ר"י – וּמְצָאתָהּ – צריך שוו"פ בשעת המציאה

אבל הגמרא דוחה: לפי רבא אין הבדל ביניהם בלימודים מהפסוקים,
ולשניהם צריך שוו"פ באבידה + מציאה.

(ריטב"א –
שניהם גם מסכימים לשני הדינים באביי (שיבוא לידו + זוטו של ים)

2. אם היה שו"פ בהתחלה + בסוף, אבל הוזל באמצע –

ר"י – פטור (כי דורש את הו"ו – "ומצאתה" – וצריך שו"פ מההתחלה ועד הסוף ברציפות).
ת"ק – חייב להכריז (כי לא דורש את הו"ו, ומספיק שו"פ בהתחלה ובסוף, גם בלי האמצע).

חלק ג – האם סימנים דאורייתא

כלומר:
האם ניתן לסמוך על סימנים מהתורה (ואז ניתן לסמוך על זה גם באיסורין – השבת גט).
או שבאמת מהתורה צריך עדים/סימן מובהק, וסתם סימנים זה דרבנן בשביל להקל על השבת אבידה.

ראיות:

1. A. דאורייתא –
2. במשנה – "שמלה" באה ללמד סימנים!

דחייה – אולי באמת מלמדת רק על "יש לו תובעים", ואת הסימנים הזכירו בדרך אגב, אך באמת זה דרבנן.

2. חמור – שמספיק סימנים באוכף, רואים שזה דאורייתא!
3. עד דרוש אחיך אותו – תדרוש אותו אם הוא רמאי, לכאורה ע"י סימנים.

דחייה לשתי הראיות – הכוונה לעדים ולא סימנים.

1. B. דרבנן – כדי להעיד שהבעל מת ולהתיר את אשתו להינשא, א"א להעיד ע"י סימנים שעל גופו ובגדיו (- סימנים זה לא מספיק לאיסורין), אלא צריך לזהות את פניו.

דחייה:

1. שם מדובר בסימן לא טוב מספיק (גובה, שמן, צבע בגדים)
2. ולגבי בגדים – חוששים ששאל את הבגדים מאדם אחר

(אבל באוכף, טבעת וכיס לא חוששים,
לכן בגט קשור לכיס – אפשר להניח שזה אכן הכיס שלו והגט שלו).

1. C. לימא כתנאי – לגבי להתיר אישה, האם שומא זה סימן טוב –

אלעזר בן מהבאי – כן  – לכאורה כי סימנים דאורייתא,
ת"ק – לא – לכאורה כי סמנים דרבנן.

דוחה רבא –

אולי לפי כולם סימנים דאורייתא,

ואלעזר בן מהבאי מובן, שהשומא סימן,
ות"ק שאומר שלא, זה כי זה סימן גרוע, כי:

1. כי זה מצוי בבן גילו
2. שומא יכולה להשתנות לאחר מיתה

או שאולי לפי כולם סימנים דרבנן,

ות"ק מובן ששומא לא,
ואלעזר בן מהבאי שאומר שכן – כי לדעתו זה סימן מובהק, שזה מועיל באיסורין גם אם סימנים דרבנן.