להקדשת שיעור ותמיכה בשיעורים ליחצו כאן
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
סיכום הדף, גמרא תלמוד בבלי סנהדרין נא
(נ: באמצע – נב. במשנה)
בת כהן שזינתה בשריפה – האם הכוונה למאורסת או נשואה?
תזכורות:
סדר החומרה:
רבנן – סקילה ושריפה; הרג וחנק.
ר"ש – שריפה וסקילה; חנק והרג.
עונשי אישה שזינתה:
אשת נשואה – חנק,
נערה מאורסה – סקילה,
זינתה עם חמיה – סקילה,
רווקה שזינתה עם אביה – שריפה,
בת כהן – שריפה,
חלק א – רי"ח – זה תלוי בחומרה
שהרי בעצם יש כאן שתי מיתות – אישה שזינתה (סקילה/חנק), ובת כהן שזינתה (שריפה)
והדין שכשיש שתי מיתות מקבל את החמורה,
ולכן –
בבת כהן נשואה – לפי כולם שריפה, כי שריפה > חנק.
בבת כהן ארוסה – זה מחלוקת:
ר"ש – שריפה (כי שריפה > סקילה)
רבנן – סקילה (סקילה > שריפה).
יוצא: כשהתורה החמירה בבת כהן משאר נשים, שמיתתה בשריפה, באיזה מקרה היא החמירה:
לרבנן – רק בנשואה (עולה מחנק לשריפה), אבל ארוסה נשארת עם סקילה.
לר"ש – בשתיהן (נשואה עולה מחנק לשריפה, ארוסה עולה מסקילה לשריפה).
שוב לסיכום – עונשה של בת כהן:
רבנן – ארוסה בסקילה, נשואה בשריפה,
ר"ש – שתיהן בשריפה.
(אגב – רי"ח דיבר גם על נערה מאורסה (סקילה) שזינתה עם אביה (שריפה) שגם זה נתון באותה מחלוקת מה חמור יותר).
(נ: שליש תחתון, "מאי ר"ש")
חלק ב – ברייתות
א. ברייתא א (של ר"ש) –
(רי"ח למד מהחומרה את הדין של בת כהן,
ואילו הברייתא לומדת מהדין של בת כהן את החומרה):
- המקור לר"ש ששתיהן בשריפה –
פשוט מזה שהפסוק לא חילק – "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת… בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא, ט)). - מכאן גם לומד את סדר החומרה (שריפה > סקילה):
שכמו שבנשואה מדובר בהחמרה (שריפה>חנק לפי כולם),
כך גם בארוסה מדובר בהחמרה (שריפה > סקילה). - החמרה רק לגבי בת כהן עצמה, ולא זוממיה,
כלומר עדים שהעידו שזינתה ונמצאו זוממים לא יענשו בשריפה, אלא בעונש של בת ישראל (נשואה – חנק, ארוסה – סקילה).
(נ: 9- + ביאורי הגמרא נא. 6+ "אמר מר", נראה את הברייתא עם הביאורים)
ב. ברייתא ב – תנו רבנן – עוד ברייתא של ר"ש (עם ביאורי הגמרא) –
"וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת־אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא, ט) –
- יכול גם חיללה שבת? ת"ל "לזנות".
- רבא – הברייתא ר"ש, ששריפה>סקילה,
ולכן יש הוו"א שגם בשבת נחמיר עליה שריפה במקום סקילה. - ולמה שנחשוב שבת כהן חמורה מכהן עצמו (שחייב סקילה על שבת)?
תשובה – לכהן עצמו יש גם קולא, שהרי הותרו לו עבודות המקדש בשבת.
- רבא – הברייתא ר"ש, ששריפה>סקילה,
- יכול גם פנויה שזינתה?
תשובה: יש גז"ש "אביה-אביה" מנערה המאורסה, שמדובר שיש זיקת בעל.
שאלות על זה:
- שואלת הגמרא על ההוו"א – והרי כתוב "לזנות", מה ההווה אמינא?
תשובה – כר' אלעזר, שפנוי הבא על פנויה נחשבת זונה ונאסרת לכהן). - שואלת הברייתא על התשובה – אולי "אביה" מלמד ששריפה זה דווקא בזינתה עם אביה?
עונה הברייתא – "היא מחללת" – מכל מקום.
ושואלת הגמרא – מה ההוו"א, הרי רבא למד בגז"ש ("הנה הנה זימה זימה") שגם בת ישראל שזינתה עם אביה בשריפה, אז במה בת כהן חמורה יותר?
תשובה – ההוו"א היא שנלמד נגד הגז"ש של רבא, ושנאמר שדווקא בת כהן עם אביה בשריפה, ובת ישראל לא.
- אם לומדים מנערה מאורסה שפנויה לא, אז תלמד גם שדווקא נערה מאורסה ולא בוגרת/נשואה?
ת"ל – "ובת איש כהן" – מכל מקום.
(על זה אין ביאור בגמרא).
סיכום ביניים של מקורות ר"ש –
- בברייתא א למדו מעצם זה שהפסוק לא חילק (כמו בברייתא א)
אבל ברייתא ב למדה גם מגז"ש מנערה מאורסה – שפנויה לא, ואז קשה – אם יש גז"ש לצמצם, אז בוא נצמצם דווקא למאורסת ואל נשואה?
- אלא ברייתא ב – יש הרחבה של ו"ו ("ובת כהן")
(ולא ברור לי האם עכשיו זה רק מהו"ו, או שזה גם קודם כל מזה שהפסוק לא חילק (כמו ברייתא א)).
- אולי דווקא בנישאת לכהן, שעדיין היא כהנת, אבל נישאת ללוי או ישראל או פוסלים (ממזר, חלל וכו') – אולי לא?
ת"ל – "ובת איש כהן" – אביה כהן אבל היא לא צריכה להיות.
- ושואלת הגמרא: מה ההוו"א, האם כשנישאת לישראל כבר אינה בת כהן? והאם בפסוק כתוב שדווקא אם נישאת לכהן?!
תשובה – הוו"א ללמוד מ"וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת" – שזה דווקא למי שרק עכשיו החלה להתחלל, לאפוקי ממי שכבר קצת התחללה בזה שניאשת לפסול (נעשית חללה) או לישראל (נפסלה מתרומה). קמ"ל.
- לגבי נישאת לפסול, הברייתא לא כר"מ (רמ אכן סובר כמו ההוו"א),
דתניא –
רבנן (כברייתא) – אם זינתה מיתתה עדיין בשריפה, ככל בת כהן.
ר"מ – מיתתה בחנק (כבת ישראל נשואה), כי נפסלה מהכהונה.
- כמו ברייתא א – היא בשריפה אבל לא בועלה או זוממיה.
(נא. שליש תחתון)
לפני שנמשיך – סיכום הדעות (שראינו ושנראה) –
רבנן – ארוסה סקילה, נשואה שריפה,
ר"ש – שתיהן בשריפה,
רי"ש (הפוך מרבנן) – ארוסה שריפה, נשואה חנק.
עכשיו נמשיך עם ברייתא ב –
ג. ר' אליעזר – "את אביה בשריפה, ואת חמיה בסקילה".
קשה – על מה מדובר?
1. אם הכוונה שבאה על אביה/חמיה – הרי אלו העונשים גם של בת ישראל?
2. ואם הכוונה שהיא ברשות אביה/חמיה (ארוסה – שריפה, נשואה – סקילה) – הרי אין דעה כזאת!
תשובות:
- רבין-רי"ס בר"ח – ר"א מתכוון לומר כרבנן: ארוסה – סקילה, נשואה – שריפה,
הוא רק אומר זאת בצורה קצת מעגלית:
תזכורת: סדר העונשים לרבנן: סקילה ושריפה; הרג וחנק
מזנה עם אביה – שריפה, עם חמיה – סקילה,
כעת לבת כהן –
"את אביה" – הכוונה האם היא למטה או למעלה (קלה או חמורה) מעם אביה:
"את אביה בשריפה" – כלומר, בואו נראה מה עונשה אם היתה בת ישראל,
אם היא נשואה, שהעונש שלה (חנק) למטה (קל) מהעונש עם אביה (שריפה) – אז נחמיר ובת כהן בשריפה,
"ואת חמיה בסקילה" – אם היא ארוסה, שהעונש שלה (סקילה) למעלה (חמור) מהעונש עם אביה (שריפה) – אז בבת כהן נשאיר אותה בעונש החמור – סקילה,
שזה, אגב, כמו העונש של מזנה עם חמיה.
דוחה ר' ירמיה – הרי לא כתוב כאן "למעלה/למטה"!
(וגם – למה להזכיר כאן את חמיה?
וגם – הפירושים לאת אביה ואת חמיה שונים: "את אביה" זה למטה מאביה, ו"את חמיה" זה שזה כמו העונש של חמיה).
(נא: 1+)
- ר' ירמיה – ר"א מתכוון לומר כרי"ש (ארוסה – שריפה, נשואה – חנק):
"את אביה בשריפה" – תחת רשות אביה (ארוסה) – בשריפה,
"ואת חמיה בסקילה" – שזינתה עם חמיה – סקילה,
ומה שר"א לא הזכיר: כשהיא תחת חמיה (נשואה) וזינתה עם אחרים – חנק (כרי"ש).
דוחה רבא – א"א לחלק שאת אביה זה תחתיו ואת חמיה זה אתו!
(נא: 5+)
שני ההסברים הבאים מבינים ש"את" זה תחתיו, כלומר:
"את אביה" – ארוסה בשריפה, "את חמיה" – נשואה בסקילה,
- רבא – ר"א באמת מציג כאן דעה חדשה: ארוסה – שריפה, נשואה בסקילה,
וזה מבוסס על ר"ש –
קודם כל בזה שסדר העונשים הוא שריפה וסקילה; חנק והרג,
ושנית בזה שההחמרה של בת כהן מתייחסת גם לארוסה וגם לנשואה,
רק שניגוד לר"ש – הן אל שתיהן בשריפה, אלא כל אחת עולה בדרגה אחת –
"את אביה בשריפה" (ארוסה) – עולה מסקילה לשריפה,
"את חמיה בסקילה" (נשואה) – עולה מחנק לסקילה.
דוחה ר' חנינא – הרי זה לא מה שר"ש אמר, לדעתו שתיהן עולות לשריפה!
- רבינא – ר"א כרבנן (ארוסה – סקילה, נשואה – שריפה)
ופשוט צריך להפוך את הגירסה של ר"א:
במקום "את אביה בשריפה ואת חמיה בסקילה"
צריך לומר – "את אביה (ארוסה) – בסקילה, ואת חמיה (נשואה) – בשריפה".
בסוף רב מכריע שהלכה כתירוץ הראשון (רבין) שר"א כרבנן,
שואל רב יוסף (שתי הבנות בשאלה שלו):
- הלכתא למשיחה? (כשיהיה סנהדרין ודיני נפשות)
תמהה אביי על רב יוסף – אז שלא נלמד את כל מסכת זבחים? אלא דרוש וקבל שכר.
- אלא מסביר רב יוסף – התכוונתי מה יש לקבוע הלכה בין a לd הרי שניהם כרבנן, וכשיבוא משיח נשאל את ר"א לאיזה מהפירושים התכוון?
(נא: מעל האמצע)
ד. ברייתא ג – רי"ש ור"ע:
(מB והלאה קצת חוזר על ברייתא ב)
- A. שיטת רי"ש – (ארוסה – שריפה, נשואה – חנק),
ברירת המחדל של אשת איש שזינתה הוא חנק (ויקרא כ, י).
אח"כ הוציא הכתוב שני יוצאי דופן: בת כהן (ויקרא כא, ט) ונערה מאורסה (דברים כב).
אז עושים בניין אב – כמו שכשהוציא נערה, זה דווקא מאורסת (ולא נשואה ולא פנויה), כך בבת כהן – זה במאורסת,
ואילו נשואה נשארת בחנק.
- B. אבל מודה רי"ש שזוממיה בסקילה, כמו מיתת הבועל,
מקור – "ועשיתם לו כאש זמם לעשות לאחיו" – ולא לאחותו.
- C. שיטת ר"ע – שתיהן בשריפה (כמו ר"ש)
[מקור – בדיוק המהלך שראינו בר"ש:
- בפשטות (רש"י) – שהפסוק לא חילק.
אבל הרי מה המקור לר"ע שפנויה לא – גז"ש "אביה-אביה" מנערה המאורסה, שמדובר שיש זיקת בעל (לרי"ש אין צורך, כי לומד כבר בניין אב מנערה מאורסה שלא נשואה ולא פנויה),
ואם כן מקשה רי"ש – אז תלמד גם מנערה מאורסה שזה דווקא מאורסה ולא נשואה!]
- יש ריבוי של ו"ו ("ובת איש כהן") – ומזה מרבים גם נשואה לשריפה.
מקשה רי"ש:
- וכי מפני שאתה דורש ו"ו נוציא נשואה לשריפה?!
- וגם – אם אתה מרבה מהו"ו אז תרבה גם פנויה?
(הגמרא תסביר – רי"ש חשב שר"ע חזר בו מהגז"ש שממעטת, ורק מרבה מהו"ו).
עונה ר"ע –
יש גם גז"ש שממעטת וגם ו"ו שמרבה, אז אני ממעט פנויה ומרבה נשואה.
(נא: 4-)
- D. השלמות:
- מה רי"ש מרבה מהו"ו? ("ובת") –
רי"ש – לרבות בת של כהן בעל מום,
ומאיפה ילמד את זה ר"ע – כִּי אֶת־אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹקֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ (ויקרא כא, ו) – שאפילו שיש לו מום הוא עדיין כהן (אסור להיטמא למתים), ובתו עדיין בשריפה.
ורי"ש – זה לא מספיק, כי מדבר על הכהן עצמו, ואולי לא על בתו.
- מה רי"ש ילמד מ"את אביה היא מחללת" (שהרי זה לא נצרך לו לגז"ש)?
ללמד שצריכים לנהוג באביה ביחס של חול וביזיון, ואומרים ארור שילד וגידל זו!
(נב. 8+)
חלק ג – סוף המשנה – "זו מצוות הנסקלין". למה זה כתוב?
כי כיוון המשניות הקודמות פירטו את תהליך הסקילה (משנה מב:, מה.),
וכיוון שבמשנה הבאה עוברים למצוות הנשרפים,
אז משנתנו מסיימת את נושא הנסקלים ב"זו מצוות הנסקלין".
