להקדשת שיעור ותמיכה בשיעורים ליחצו כאן
לצפייה בתרשים החי של השיעור למי שחסום ביוטיוב
לחוברת הסיכום באתר | לרכישת ספר מודפס עם הסיכומים (חדש!)
להדפסת התרשים של הדף
סיכום הדף היומי, סנהדרין סה
(סה. במשנה – סו. משנה ראשונה)
המשך פירוט הנסקלים –
משנה: אוב וידעוני חייבים סקילה
אוב (=פיתום) – המת מדבר מבית שכיו
ידעוני – המת מדבר מפיו (ע"י שמניח עצם של חיה בשם "ידוע" בפיו, ומשם המת מדבר)
ומי ששואל אותם זה רק לאו.
גמרא –
א. למה בתחילת מסכת כריתות ברשימת חייבי הכרת וחטאת הוזכר רק אוב ולא ידעוני?
תשובה –
רי"ח – גם ידעוני בחטאת, ולא הוזכר בנפרד כי הלאו של אוב וידעוני הוא משותף
("אַל־תִּפְנוּ אֶל־הָאֹבֹת וְאֶל־הַיִּדְּעֹנִים" (ויקרא יט, לא)), ואם חטא בשניהם בהעלם אחד חייב אחד (והמשנה כתבה דווקא בעל אוב כי הוא הראשון בפסוק).
ואילו ר"ל – הם שתי חטאות נפרדות,
כי אמנם לגבי האזהרה נכתבו יחד, אבל לגבי עונש הסקילה נכתבו בנפרד – "וְאִישׁ אוֹ־אִשָּׁה כִּי־יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם" (ויקרא כ, כז).
ואילו רי"ח – חלוקה לגבי מיתה לא נחשבת חלוקה.
ר"ל – לידעוני אין חטאת, כי זה לאו שאין בו מעשה (העצם בפיו מדברת מעצמה),
(ואילו בעל אוב מקיש בזרועותיו כדי שהמת ידבר).
ואילו רי"ח – המשנה שם כר"ע שלא צריך מעשה.
שהרי המשנה הזכירה את המגדף, שזה לא מעשה, ואילו חכמים פוטרים במגדף.
ואילו ר"ל – אכן המשנה כר"ע, אבל גם לדעתו צריך מעשה זוטרא (עקימת שפתיו),
ואילו בידעוני אין כלל מעשה ופטור.
לסיכום:
בעל אוב – חייב לפי כולם (נחשב מעשה).
מגדף – מחלוקת: חכמים – פטור (אין מעשה), ר"ע – חייב (לא צריך מעשה),
ידעוני –
לחכמים ודאי פטור, כי צריך מעשה,
לר"ע –
רי"ח – חייב, כי לא צריך מעשה,
ר"ל – פטור, כי צריך מעשה זוטרא.
(סה. באמצע)
ב. הרחבה בדעת רבנן
(שמחייבים בעל אוב, ופוטרים ידעוני ומגדף כי זה לא מעשה).
נקדים –
מי שהשתחוואה לע"ז – לפי חכמים:
רי"ח – זה נחשב מעשה גם לרבנן,
ר"ל – זה מעשה רק לר"ע ולא לרבנן,
- A. מה ה"מעשה" של בעל אוב:
- הקשת זרועותיו, כמו לר"ע
קשה לפי ר"ל – אם השתחוואה לא, אז למה הקשת הזרועות כן?
- עולא – גם מקטיר קטורת לשד (שממונה על חיבור המתים לחיים).
מקשה רבא – הרי זה עבודה זרה, וזה כבר כתוב במשנה.
אלא מתקן רבא – לא מקטיר לשד עצמו אלא רק כדי לחבר את המתים והחיים.
והרי זה לאו אחר? (דברים יח, י-יא: לֹא־יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ־וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל־הַמֵּתִים).
תשובה – זה איסור אחר –
אם מחבר (אוסף) חיות גדולות/קטנות ע"י לחשים – לאו,
אם מקטיר לשד כדי להתחבר למתים – זה כרת.
(סה. 3-)
- B. לגבי מגדף שחכמים פוטרים –
קשה לפי רי"ח – אם השתחוואה כן, למה עקימת שפתיו לא?
רבא: כי העיקר אינו פעולת עקימת שפתיו, אלא הכוונה בלב
(אם אמר שמקלל את ה', אבל התכוון למשהו אחר – פטור)
אז למה רבנן פוטרים גם עדים זוממים (כי זה לא מעשה), הרי שם זה לא תלוי בלב?
עונה רבא:
- גם שם העיקר אינו עקימת שפתיו אלא השמעת הקול בפני הבית דין.
דחייה – והרי החוסם בהמה באמצעות קולו לפי רבנן –
ר"ל – פוטר, רי"ח – מחייב
הרי שעקימת שפתיו זה מעשה גם כשהעיקר זה השמעת הקול?
- העדים זוממים העיקר זה ראיית המעשה, ולכן נחשב שאין בו מעשה.
לסיכום – רי"ח לפי חכמים –
חסימה באמצעות דיבור חייב – כי עקימת שפתיו זה מעשה (אפילו שהעיקר זה הוצאת הקול)
ובכל זאת:
מגדף זה לא מעשה – כי העיקר זה הכוונה
ועדים זוממים זה לא מעשה – כי העיקר זה הראייה
חסימה באמצעות דיבור זה מעשה – כי עקימת
(סה: 10+)
ג. מאיפה מדבר המת שעולה באוב – שתי ברייתות:
(עד עכשיו דיברנו על בעל אוב שמדבר דרך בית השחי, עכשיו נראה עוד אפשרויות):
- A. ת"ר – בעל אוב מדבר או מבין הפרקים (ברך, קשרי ידיו וכד') או מבין אצילי ידיו (בית השחי).
קושיות – פסוקים בהם המת עולה מהאדמה ומדבר:
- וְהָיָה כְּאוֹב מֵאֶרֶץ קוֹלֵךְ (ישעיהו כט)
- וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה (בעלת האוב) אֶל־שָׁאוּל אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן־הָאָרֶץ (שמ"א כח)
תשובה – גם השם הכוונה שהמת עולה מהארץ ויושב על הפרקים של הבעל אוב.
(סה: שליש)
- B. ת"ר – יש בעל אוב שמעלה את המת בזכורו (איבר הזכרות)[1] ויש שמדבר עם גולגולת.
בזכורו – זה דורש להעלות את המת,
ולכן – עולה קודם ברגליו ואז ראשו,
ולא עולה בשבת.
[ואגב, זאת היתה אחת ההוכחות של ר"ע לטורנוסרופוס ששבת היא שבת – מזה שבעלי אוב לא מצליחים להעלות בשבת
(עוד שתי הוכחות: שנהר סבטיון שובת, ושקבר אביו של טורנוסרופוס לא מעשן בשבת (נח מהגיהנום)).
בגולגולת – אין צורך להעלות כי הוא כבר שם,
ולכן – עונה כדרכו, כי אין צורך לעלות לשום מקום,
ועונה בשבת.
(סה: שליש תחתון)
ד. עוד איסורים בפסוק של בעל אוב
דברים יח, י-יא: לֹא־יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ־וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל־הַמֵּתִים
- A. דורש אל המתים –
זה המרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי להתחבר לכוחות הטומאה ולעשות כשפים.
ור"ע בכה – איך הם מצליחים להתחבר לכוחות הטומאה ואנחנו שמנסים להתחבר אל הקודש לא מצליחים בגלל העוונות – כִּי אִם־עֲוֺנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם (ישעיהו נט).
ואגב הפסוק הנ"ל –
רבא – לולי העוונות שמבדילים בינינו לה' יכלו הצדיקים לברוא עולם,
ואכן רבא יצר אדם (עם ספר יצירה), אך ר' זירא החזירו לעפרו,
וכן רב חנינא ורב אושעיא יצרו עגל ואכלוהו,
- B. מעונן –
- מלשון עיניים –
ר"ש – שם שכבת זרע על עינו לצורך כשפים.
חכמים – מאחז עיניים (כמו קוסם). - ר"ע – מלשון עונות (זמנים) –
שאומר שהיום יום מזל לצאת/למקח וממכר וכד'.
- C. מנחש –
שרואה סימנים רעים בדברים שקרו כמו שהפיתה נפלה לו מהפה או צבי חצה את הדרך, או שזה מזל רע להתחיל את היום/חודש/שבוע בפריעת חוב ועוד.
[1] ומה עם הצורך בבית השח או מפרק? אולי זה נחשב מפרק, או שמשם עובר למפרק? (וראה תוס' שמפרש זכורו אחרת).
