מכות ה, גמרא דף יומי

Download

מכות ה, גמרא דף יומי

(ה. במשנה – עד ה: במשנה)

חלק א – משנה: חלוקת העונש בין העדים

בממון – משלשים (מחלקים ביניהם, שאם העידו לשקר שחייב 200, כל עד ישלם 100)

במלקות – לא משלשים (אלא כל עד מקבל 39)

מקור –

1. אביי – גז"ש בין מלקות למיתה (בשניהם כתוב רשע),

כמו שאין חצי מיתה, כך גם אין חצי מלקות.

2. רבא – כי אז זה לא יהיה "כאשר זמם",

ואילו בממון – כיוון שזה שהעידו נגדו מקבל את כל הסכום – זה יוצר חיבור בין הסכומים.

חלק ב – משנה: החידוש של עדים זוממים: עדים זוממים זה דווקא כשהכת השנייה העידה על העדים עצמם

כלומר כת אחת העידה שיוסי רצח במקום ותאריך מסוים.

ואז באה כת שנייה –

אם אמרו: ה"רוצח" או הנרצח היה איתנו באותו תאריך במקום אחר – לא נאמנים אלא אלו עדים מכחישים.

אבל אם אמרו: אתם העדים עמנו הייתם באותו תאריך במקום אחר – נאמנים, והורגים את הכת הראשונה.

מנא הני מילי –

1. רב אדא ב"א – וְהִנֵּה עֵד־שֶׁקֶר הָעֵד שֶׁקֶר עָנָה בְאָחִיו (פסוק יח) – העד עצמו שקר.
2. דבי רי"ש – לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה (פסוק טז) – עד שתהא מוסרת גופה של עדות.

(ה. באמצע)

חלק ג – מקרים שונים של הזמה – רבא –

1. מקרים בהם טענת הכת השנייה ("עמנו הייתם") לא בהכרח סותרת את הכת הראשונה:
2. כת ראשונה – ראובן רצח במזרח האולם, כת שנייה – עמנו הייתם במערב האולם.
3. כת ראשונה – ראובן רצח בסורא ביום ראשון בבוקר, כת שנייה – באותו ערב הייתם איתנו בנהרדעא!

הדין: בשני המקרים בודקים אם אפשרי ששני הדברים נכונים (שהיו במערב האולם וראו את הרצח במזרחו, שהיו בבוקר בסורא והספיקו להגיע לערב לנהערדעא) – ואז לא זוממים,
ואם לא אפשרי – זוממים.

והחידוש: שבודקים לפי אדם רגיל (ראייה רגילה, מהירות רגילה), ולא מקלים להניח שראו טוב מהרגיל או שהרכבו על גמל מהיר מהרגיל.

(ה. שליש תחתון)

2. אם המזימים מודים לתוכן העדות –
   רישא – כלומר, כת ראשונה אומרת (ביום שלישי) – רצח ביום ראשון,
   כת שנייה – עמנו הייתם ביום ראשון, אבל אכן ראינו שרצח ביום אחר!

אפילו שעצם הרצח נכון, בכ"ז נחשבים זוממים כי הם עצמם לא ראו את הרצח כשאמרו שראו.

וזה לא משנה אם הרצח היה ביום שני או שישי,
כלומר אפילו אם ביום שישי, כך שביום ראשון הוא כבר אדם רוצח, לא אומרים שהעידו על אדם שממילא חייב מיתה – כי עוד לא נגמר דינו.

ושואלים – מה החידוש?
הרי במשנה בדף ו: כבר כתוב שאם שני כיתות אומרים שראו את הרצח, אחת הוזמה ואחת לא (כלומר הרצח אכן קרה כשאמרו) – המוזמים נחשבים זוממים אפילו שתוכן העדות נכון!

תשובה – החידוש של רבא הוא בסיפא.

סיפא – אם לא מעידים על עצם הרצח אלא על שבי"ד אחר גמר את דינו למיתה –
כלומר, כת ראשונה אומרת שבי"ד אחר גמר את דינו ביום ראשון,
כת שנייה אומרת – עמנו הייתם בראשון, אבל אכן גמרו את דינו אבל יום אחר,
הראשונים פטורים, כי העידו על אדם שממילא כבר נגמר דינו למיתה.

ושוב – זה לא משנה אם נגמר דינו ביום שישי או שני,
אם בשישי – ודאי פטורים, כי העידו על יום ראשון כשבאמת כבר היה הרוצח חייב מיתה,
ואפילו ביום שני – כי אמנם ביום ראשון עוד לא היה הרוצח חייב מיתה, אבל בשעת העדות (יום שלישי) כבר כן היה חייב, כך שהעידו על אדם שממילא חייב כבר, ופטורים.

ומוסיף רבא – שכל זה נכון לא רק לגבי עדות על רצח אלא גם קנס (של גנב טבח ומכר), שגם שם יש את הרישא והסיפא כנ"ל.

(ה. 1-)

חלק ד – מהמשנה: מזימים סדרתיים

כלומר – מה הדין אם הכת השנייה (העדים המזימים) הזימו עוד ועוד כתות שהעידו אותו דבר כמו הכת הראשונה.

א. הממחלוקת במשנה –

רבנן – מאמינים למזימים וכל הזוממים ימותו
ר"י – "איסטטית היא זו" – זה מחשיד שהמזימים משקרים, "ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד"

שואלת הגמרא – אם המזימים משקרים, אז שגם הכת הראשונה לא תמות?

תשובה – אכן גם הראשונה לא נהרגת, אז למה זה כתוב?

1. ר' אבהו – כאן מדובר שכבר הרגו אותם, ורק אחרי זה המזימים הזימו עוד.

קשה – למה כתוב שהורגים אותם אם הכוונה שכבר הרגו?

2. רבא – הכוונה שאם יש רק כת מוזמת אחת – נהרגת, אם יש יותר אז לא.

קשה – הרי כתוב "בלבד", משמע שיש עוד כתות.

(ה: 5+)

ב. דיון דומה –

אישה הביאה פעמיים עדים לטובתה שהתבררו כשקרנים, ואח"כ כת שלישית שלכאורה דוברת אמת

ר"ל – לא נאמנים, כי הוחזקה כמביאת עדי שקר (שני פירושים במפרשים: חזקה ממש או אומדנא)

            לכאורה כר"י, שלא מאמין למזימים סדרתיים.

דחייה – כאן גם רבנן יודו שלא נאמנים, שהרי כאן שתי הכתות נתפסו בשקר בפועל וזה מחשיד את האישה, ואילו שם רק חושדים בהם כי מזימים שוב ושוב.

ר' אלעזר (ובהמשך מתברר שזה בשם רי"ח) – נאמנים, כי היא הוחזקה כשקרנית, אבל העדים לא.

            לכאורה כרבנן, שלא מניח שהמזימים הסדרתיים משקרים,

דחייה – כאן גם ר"י יודה שנאמנים, כי במזימים סדרתיים הם עצמם חשודים בשקר (מה הסיכוי שכולם במקרה היו עמם באותו יום), אבל באישה – בהחלט ייתכן שחלק לא ראו וחלק ראו (כי כאמור: היא חשודה, אבל הכת ה3 לא חשודה כלל).

(ה: במשנה הראשונה)

חלק ה – משנה: מתי צריכים להזים את העדים כדי שימותו

הצדוקים טענו – רק אם הרגו את הנידון בפועל (וְלֹא תָחוֹס עֵינֶךָ נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ)

אך המשנה ובריבי בברייתא – דווקא אחרי גמר הדין ולפני שהרגוהו בפועל.

גמרא –

א. מקורות

1. A. מקור לגבי מיתה –

מצד שני אחרי גמר הדין – נֶפֶשׁ בְּנֶפֶשׁ – שמשמע שכבר נהרג, וגמר הדין נחשב כאילו כבר נהרג.

מצד אחד לפני ההריגה בפועל – וַעֲשִׂיתֶם לוֹ כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו

הלימוד העיקרי (ריטב"א) – כַּאֲשֶׁר זָמַם – ולא כאשר עשה (לא מפורש במשנה)

לימוד בונוס – לְאָחִיו – משמע שאחיו עדיין קיים ועוד לא הרגו אותו.

1. B. והקשה אביו של בריבי – שנעשה קל וחומר מלפני שהרגוהו לאחרי שהרגוהו?

(כלומר שלמרות הלימוד, נאמר שבגלל הקל וחומר צריך ללמוד את הלימוד אחרת (אור החיים)).

וענה בריבי – אין עונשים מן הדין (מקל וחומר):

(ה: באמצע)

[דוגמה שאין עונשים ואין מזהירין מן הדין:
שלגבי איסור ועונש על אחותו, התורה מביאה מקור נפרד ל: 1. אחותו שהיא בת אביו או אמו. 2. אחותו שהיא בת אביו ואמו. אפילו שאת האחרונ אפשר ללמוד בקל וחומר מהראשונה].

(ה: שליש תחתון)

1. C. מקור לשאר העונשים של עדים זוממים –

מלקות – הגז"ש שראינו לעיל (חלק א) בין מלקות ומיתה – "רשע, רשע".

גלות (רוצח בשגגה) – גז"ש "רוצח רוצח" בין רוצח במזיד לרוצח בשגגה.

ב. סיפור – תניא – ר' יהודה בן טבאי הרג עד זומם לפני שהרגו על פי עדותו

ושמח על כך, כדי להוציא מליבם של הצדוקים,

אבל אמר לו שמעון בן שטח שהרג דם נקי, כי במשנה הבאה נראה שמענישים את הזוממים רק אם הזימו את שניהם, וכאן הזימו רק אחד.

ואכן כל ימיו היה מצטער ר' יהודה ב"ט על שהרגו, והיה משתטח על קברו לבקש מחילה
ואנשים שמעו את בכיו וחשבו שזה ההרוג עצמו,
ור"י ב"ט אמר להם שזה הוא, הראיה שכשימות אז הקול יפסיק

והעיר רב אחא בריה דרבא שזאת אל ראיה, כי אולי זה היה הקול של המת אלא שכשר"י ב"ט בת הפסיק ר"י ב"ט נידון על כך בבי"ד של מעלה או כי פייס אותו.