לזכותה של טלי בת יצחק הי"ו,
שניצלה בפיגוע התאבדות בקו 361 לפני 20 שנה. טלי היא אישה טובת לב ויראת שמיים שהקימה משפחה בישראל.
טלי רוצה להודות לשם שגמל איתה חסד.
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת כתובות לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי דף מח
(מח. רבע עליון עד מט. במשנה)
חלק א – המשך חובות הבעל
א. קבורתה – כמה צריך להשקיע?
"אינה יורדת עמו":
אם דרכה להשקיע ודרכו לא – חייב להשקיע כדרכה.
האם "עולה עמו"?
כלומר אם דרכו ולא דרכה, האם חייב להשקיע כדרכו?
ת"ק – לא צריך ("אינה עולה עמו").
ר"י – צריך ("עולה עמו" גם לאחר מיתה), ולכן לא יפחות משני חלילים ומקוננת, כיון שכך מנהגו אפילו שהוא עני.
[כשהאישה חיה, כולם מודים שעולה עמו ואינה יורדת עמו, כלומר שהבעל מספק לה מזון וכסות לפי הרמה הגבוה מביניהם שאליה הורגלו בני הזוג במשפחתם].
(מח. באמצע)
ב. בעל שיצא מתפקוד – בי"ד יורדים לנכסיו וממלאים חובותיו:
A. את מי זנים –
את אשתו – ודאי,
את ילדיו (שאינו חייב לזונם)[1] ו"דבר אחר" תלוי:
(מר עוקבא) אם נשתטה – כן, כי מניחים שרוצה,
(ברייתא) אם ברח לחו"ל – לא זנים, כי כנראה שאינו רוצה לזונם.
[מה זה דבר אחר שבנשתטה נותנים (גירסה 2 ברש"י):
רב חסדא – תכשיטים לאשתו, אך צדקה לא,
רב יוסף – צדקה, וכל שכן תכשיטים, שלא תתנוול].
B. רב הונא – קוברים אותה לפי כבודו או כבודה (הגבוה מביניהם),
כי סובר שעולה עמו ואינה יורדת עמו, גם לאחר מיתה.
(מח. 😎
ג. קבורה לאחר מות האב
קבורת האם (שמתה אחרי האב) –
היורשים אינם חייבים לקוברה, גם לא מנכסי האב שירשו,
אלא מי שירשו את כתובתה קוברים אותה.
בתחילה חשבו השרב מתנה אמר שאם האב אמר לא לקבור אותה מהירושה שלו, שומעים לו, אך דוחים – הרי גם בלי שאמר כך זה הדין!
קבורת האב –
רב מתנה: היורשים חייבים לקוברו מהירושה,
וגם אם אמר לא לקברו מכסף זה אלא מכספי ציבור – אין שומעים לו.
(מח. משנה למטה)
חלק ב – מתי עוברת מרשות האב לרשות הבעל?
א. מסירה
A. במשנה –
ברישא – לעולם היא ברשות האב עד שתיכנס לחופה.
כלומר כשרק התקדשו, היא עדיין לגמרי ברשות האב לגבי החובות וזכויות,
גמרא – ואפילו אם נישאת לכהן אינה אוכלת בתרומה (בניגוד למשנה בדף נז.),
(ורק לגבי הפרת נדרים יצאה קצת מרשותו, ששניהם צריכים להפר (מו: למטה).
בסיפא – מסירה מעבירה לרשות הבעל (כלומר מסירה מהאב או נציגיו לבעל או נציגיו, כשהאב נפרד ממנה).
לגבי מה מועילה מסירה?
- רב ורב אסי – מועיל להכל,
אך לגבי תרומה: לרב לא, לרב אסי כן (וכן בהמשך רי"ח ור' חנינא).
- הסבר המחלוקת לגבי תרומה:
באמת מדאורייתא ארוסה אוכלת בתרומה,
אלא שרבנן תיקנו שלא, - קשה על רב אסי – הרי המשנה הדגישה שתרומה זה רק בחופה.
תשובה – מסירה נחשבת כמו חופה.
לרב – שמא הבעל יגלה מום וקידושין יתבטלו למפרע – החשש שייך גם אחרי מסירה.
לרב אסי – שמא תאכיל למשפחתה, וחשש זה לא שייך לאחר מסירה].
- 2.אינו מועיל אלא לדברים מסוימים:
ר"ל – ל"כתובתה" – שכתובתה 100,
כלומר שאם תתאלמן בשלב זה ותתחתן עם אחר, כתובתה 100, כמי שנתאלמנה מהנישואין (אפילו שלא נבעלה) (משנה יא.).
שמואל – לירושת הנדוניה שלה.
בשיעור הקודם ראינו מחלוקת האם כשמתה לאחר האירוסין הבעל כבר זוכה בנדוניה (ר' נתן – כן, רבנן – לא. כנראה ששמואל אומר שאם כבר מסרה – אז גם לרבנן כן).
זה לא מראה שהם נשואים, זה רק מראה שהאב/אישה מוכנים להתחייב בנדוניה כבר משעת המסירה.
ראיה לשמואל – ברייתא דומה למשנתנו, שמסיימת:
במה דברים אמורים – לירושתה (רש"י – בלבד), אך לתרומה לא.
וקשה על שאר הדעות, תיובתא.
(דילוג מח: שליש תחתון עד 10-)
B. ברייתא – מקורות שאם זינתה מיתתה בחנק:
מקור בתורה: רב אמי בר חמא: שילוב של שני פסוקים –
במי שזינתה ונתפסה לפני הנישואין – "כִּי יִהְיֶה נַעֲרָ בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ… וּסְקַלְתֶּם" (שם).
מכאן לומדים:
אם כבר נישאה ונבעלה – ודאי שלא סקילה, כי אינה בתולה.
אם רק נישאה ולא נבעלה – גם לא, כי כתוב "מאורשה".
בפרשיית מוציא שם רע – "וּסְקָלוּהָ… כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ" (דברים כב),
פסוק זה לא נצרך להוציא מי שנישאה ולא נבעלה (כי זה כבר נלמד כנ"ל)
ולכן מלמד שגם אם רק נמסרה – אינה בסקילה, כי כבר לא נחשבת "בית אביה".
מקורות במשניות:
(דילוג מט. 1+ עד רבע עליון)
- רב פפא: משנה בסנהדרין (סו:) –
"הבא על נערה מאורסה אינו חייב (סקילה) עד שתהא נערה בתולה מאורסה, והיא עדיין בבית אביה – למעט מי שכבר נמסרה.
- רנבי"צ – עוד משנה בסנהדרין (פט.) –"כיוון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין – חנק", משמע שגם אם רק נמסרה ולפני החופה.
(מט. 1+)
C. שאלה – אם נמסרה ואז חזרה לבית אביה לפני החופה – האם חוזרת למעמד של ארוסה?
(הנפקא מינה תלויה בדעות שראינו לעיל מה בדיוק המסירה עושה).
רבא – אינה חוזרת. ראיה:
תנא דבי רי"ש – "ונדר אלמנה וגרושה, כל אשר אסרה על נפשה יקום".
הפסוק לכאורה מיותר, שהרי ודאי שאחרי נישואין היא ברשות עצמה,
אלא בא ללמד שגם אם רק נמסרה – שוב אינה חוזרת לבית אביה, ואם תתאלמן היא ברשות עצמה.[2]
(מח: שליש תחתון)
ב. לנה עמו בחצר
כשנכנסו בדרך לבית הבעל ללון בחצר, יש 3 רמות של כוונה: 1. כונה מפורת רק ללון כאורחים. 2. סתמא. 3. כוונה מפורשת לנישואין.
ויש סתירה בין הרישא לסיפא:
ברישא – נכנסו ללון – אינה ברשות הבעל.
משמע שבסתם – כן ברשות הבעל.
בסיפא – נכנסו לשם נישואין – ברשות הבעל,
משמע שבסתם – אינה ברשות הבעל.
תשובה – גם ברישא וגם בסיפא מדובר בסתם, וזה תלוי של מי החצר:
סתם חצר שלה (או לא שלו) – אינה נשואה,
סתם חצר שלו – נשואה.
[1] אב מחויב לזון את ילדיו עד גיל 6 (להלן סה:), מעבר לזה זה צדקה (להלן נ.). לגבי הבנות יש תנאי בכתובה שיזון אותם, אך זה רק לאחר מותו (משנה מט.).
[2] לכאורה הברייתא נגד שמואל שאמר שמסירה מועילה רק לירושה. ותירץ הפני יהושע – לדעת שמואל המסירה מועילה גם לגבי הפרת נדרים, אך רק באופן חלקי – כל עוד הבעל חי, האבא והבעל מפרים יחד (כמו ארוסה), אך אם הבעל נפטר – המסירה גרמה לזה שהיא כבר לא חוזרת לאבא, ואי אפשר להפר נדריה.
