עבודה זרה מ – גמרא דף יומי

Download

(לט: במשנה – מ: סיום פרק אין מעמידין)

חלק א – מאכלים של גויים המותרים לגמרי

א. חלב שחלבו גוי עם השגחה של יהודי

ברייתא + הסבר הגמרא:
אפילו שידוע שיש בעדר גם בהמות טמאות,
מספיק שהיהודי יושב שם ויכול לראות אם יקום (כך הגוי יחשוש לערב חלב טמא), גם אם כרגע לא רואה.

ב. דבש מותר, גם אם בושל בכלי גויים:

כי אין שום חשש (כמו שראינו בדף הקודם לגבי שמן מבושל):

לא שמים בדבש יין כי זה מסריח,
אין איסור בישולי עכו"ם כי נאכל גם חי,
אין בעיית איסור בלוע כי נותן טעם לפגם מותר.

ג. דבדבניות (ענבים) – מותרים, גם כשמיץ ענבים נוטף עליהם

           ואמנם בבוצר לגת הנוזל שנוטף נחשב יין (ומכשיר לקבל טומאה),
           אך שם זה כי בסופו של דבר הוא רוצה לדרוך את הענבים ולהוציא את היין,
           כאן לעומת זאת מדובר בענבים לאכילה.

(לט: 3-)

חלק ב – ענייני דגים

א. טרית (דג טהור) שאינה טרופה – מותרת

כשהטרית טרופה (חתוכה), חוששים שנתערבו שם דגים טמאים ולא ניתן לבדוק (כי הם חתוכים).
כעת אומרת המשנה – טרית שאינה טרופה מותרת.

עד כמה צריך שהחתיכות יהיו שלימות?
ברייתא – צריכים לראות את הראש והשדרה של כל דג שרוצים לאכול.
רש"י – כך אפשר לבדוק, כי לדג טמא הראש מחודד ואין לו שדרה[1].
ראב"ד – כך ניתן לבחון בטביעות עין אם מדובר בטרית או בדג אחר. ומכאן והלאה נפרש כמותו.

איתמר:
רב הונא – ראש + שדרה, וכן פוסק רב פפא.
רב נחמן – ראש או שדרה.

1. וקשה – הרי המשנה מחולין הזכירה רק את סימני הטהרה (סנפיר וקשקשת), משמע שלא מספיק ראש ו/או שדרה?
   תשובה: תלוי בדג המדובר –
   בדגים הדומים לדגים טמאים כמו ארא ופלמודא (ראש מחודד) – חייבים סימנים,
   בדגים השונים מהם (לטרית יש ראש עגול) – מספיק טביעות עין, ולזה מספיק ראש ו/או שדרה.
2. ר"י-עולא: המחלוקת בציר[2], שבזה רב נחמן הקל ורב הונא החמיר, והלכה כרב הונא[3]
   אבל לאכילת גוף הדג (איסור דאורייתא) גם ר"נ מודה שצריך ראש + שדרה.

ולהלכה פוסק רב פפא כרב הונא: ראש + שדרה בכל אחד ואחד גם לגוף וגם לציר.

(מ. שליש)

ב. ערימת דגים

A. לגבי טרית טרופה:
רב פפא – צריך שיהיה ראש + שדרה לכל אחד מהדגים.

וקשה מברייתא: אם יש חתיכות דגים מספיק שאחת מהן טהורה (קשקשים) אז מניחים של השאר.
תשובה: שם רואים מצורת החתיכות שהן מאותו דג (ואם כן, מה החידוש באותה ברייתא? שלא חוששים שזה במקרה שהצורה שלהם כך).

B. סיפור: אונייה עם חתיכות דגים שהגיעה לעיר סיכרא[4]
הנחת היסוד היא שכל הדגים באנייה הם מאותו סוג, אבל מדובר בחתיכות ולא ניתן להבחין איזה דג זה.

רב הונא בר חיננא ראה בערימת הדגים או באונייה קשקשים – והתיר,
רבא חשש שמא יש שמא הקשקשים מדגים אחרים שהיו לפני כן באונייה (כי זה מקום שבו יש גם דגים טהורים) – ואסר.

עד כמה התיר רב הונא בר חיננא?
רב פפי: רק צירן,
רב פפא: גם גופן,

ג. ציר דגים

(מ. 1+)

A. במשנה – כשר אם יש כלבית אחת או שתיים שטות בו

רש"י – סוג של דג טמא שמתפתח דווקא בציר של דגים טהורים, וזה סימן שהציר טהור. והרמב"ן מפרש שזהו דג טהור, ושכך היה מנהגם של מוכרי הדגים לשים דג אחד בציר כדי שיראו מאיזה דג נלקח הציר, לכן אם יש שם דג טהור כמו כלבית – סימן שהציר כשר (רמב"ן, ולא כרש"י)[5].

אחת או שתיים? תלוי:

בחבית פתוחה – 2, כי אם יש רק אחת – אולי נפלה לשם מבחוץ.
בסתומות – מספיק 1.

(מ. שליש תחתון)

B. רב חיננא בר אידי – גוי שהביא ספינה עם הרבה חביות ציר, ויש כלביות באחת מהן,

אם כולן פתוחות – כולן מותרות, כי כנראה שגם בהם היו כלביות והן קפצו החוצה,
אם סתומות – רק היא מותרת.

ז. קרבי דגים וביצי דגים – אין נקנים אלא מן המומחה

בזה אין סימן מאיזה דג זה הגיע, לכן צריך מומחה שניתן לסמוך עליו שיודע שזה ציר מדג טהור (ויש מפרשים שהוא גם צריך להיות מוחזק בכשרות).

           קשיים לגבי ביצים:

1. והרי לדגים טמאים בכלל אין ביצים (הם משריצים דגים מוכנים כבר)?
2. ר' דוסתאי – יש למחוק את הביצים מהמשנה.
3. גם להם יש ביצים, אלא שדג טהור משריץ מבחוץ ודג טמא משריץ מבפנים. ולא זכיתי להבין את הכוונה.
4. והרי הברייתא אמרה שיש סימן בביצים – אם הצורה שלו דומה לביצת עוף (רחב בצד אחד וצר בצד השני).

תשובה: אכן יש סימן, והמשנה שהזקיקה מומחה זה כשהביצים נימוחו.

[ולר' דוסתאי שלדגים טמאים כלל אין ביצים נשנה את הברייתא הזו, שהסימן הוא לגבי קירבי דגים].

ואם אין שם מומחה:

           רב יהודה – מספיק שיאמר אני מלחתי, כלומר שהוא זה שהוציא את הקרביים והביצים.
           רב נחמן דורש יותר – שיראה את הדגים שמהם הוציא אותם.

(מ: 9+)

חלק ג – מאכלים נוספים בהם אין בעיה כלל

א. עלה של חלתית

פשיטא! תשובה – החידוש הוא שגם אם יש על העלה זרעים – מניחים שהם הגיעו לשם לבד, ולא שהגוי חתך ושם אותם.

ב. מתי יש חשש שהגוי הוסיף יין

1. 1.זיתי גלוסקאות המגולגלין
2. חגבים, קפריסין וקפלוטות –
   מהמחסן – מותר, כי לא ישים יין במחסן כי זה יקלקל.
   מהתצוגה – אסור, כי אולי שם יין שיהיה יפה ויראה שמנוני.
   וכן לתרומה.
3. יין תפוחים מותר, וגם לא חוששים שעירב בו יין. ורבי התרפא בו, ואמר ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים.

שמים בכלי עגול והם פולטים שמן ומתרככים עד שנראים כמו גלוסקא. פשיטא! תשובה: החידוש הוא שלא חוששים שהגוי שם בהם יין כדי לרככם.
אך אם הם "שלחים" כלומר רפויים כל כך עד שהעוקץ ממש נשלף – ר' יוסי חושש ליין ואוסר.

הדרן עלך אין מעמידין.

[1] והרי במציאות יש לדגים טמאים שדרה?
תוספות ר"י מבירינא – הכוונה שיש להם שדרה אך אין להם חוט שדרה.

[2] שזה איסור דרבנן לפי הראב"ד, רא"ה ועוד. ויש מפרשים שגם הוא מהתורה והסיבה להקל זה כי הציר בטל ברוב וגוף הדג לא (תוספות כאן ד"ה מחלוקת).

[3] כך לפי הראב"ד, רא"ה ועוד. ויש מפרשים שגם הוא מהתורה והסיבה להקל זה כי הציר בטל ברוב וגוף הדג לא (תוספות כאן ד"ה מחלוקת).

[4] בגמרא כתוב שזה היה צחנתא, ובדף הקודם (תחילת לט. רש"י פירש שזהו החילק, אותו הגמרא אסרה שם שמא נתערב עם דגים טמאים. ולפי זה לא ברור כיצד רב הונא התיר. לכן פירשנו על פי התוספות רי"ד (מהדורא תליתאי, ד"ה ההיא ארבא) ש"צחנתא" זה לאו דווקא החילק (סולתנית) אלא חתיכות דגים, ורק בדף הקודם היה מדובר בדווקא בחילק (סולתנית).
הבעיה עם הסבר זה היא שבהמשך רב אשי מזכיר את ר"-עולא מהסוגיה הקודמת, כך שנראה שכמו ששם מדובר בבעיית תערובת כך גם כאן. וצ"ע.

[5] רמב"ן לט: ד"ה כלבית, בשם ר"ח, וכן רמב"ם מאכלות אסורות ג כג.