(נז: 8- עד נח: 6-)
גוי שהתעסק עם יין
תזכורת מנז. –
מהתורה – גוי אוסר יין רק אם שכשך בו את ידו וכיוון לנסך.
מדרבנן –
שתייה – מספיק נגיעה גם ללא שום כוונת ניסוך – והיין נאסר בשתייה (משום חתנות) (רש"י, ותוספות ועוד חולקים וגם נגיעה צריכה כוונה. ור"ש במשנה ס: מתיר).
בהנאה – כדי לאסור צריך שכשוך (שיזיז את היד ביין) וגם סיכוי שבאמת התכוון לנסך. אם ברור שזו לא הייתה מטרתו, למשל שהכניס את ידו כדי למדוד את היין (כלומר ברור שהייתה לו מטרה אחרת בנגיעה):
ר' נתן – אוסר בהנאה (כי משכשך ידיו ביין, ואולי יכוון גם לניסוך)
חכמים – אסור רק באכילה (כי הגוי נגע), מותר בהנאה (כי ברור שלא התכוון לנסך).
והלכה כחכמים.
א. מחלוקת רבא ורב הונא
A. המקרה והדעות
גוי נכנס לחנות במחוזא וביקש יין ואמרו לו שאין, ואז הכניס ידו לדלי עם יין ואמר "אז מה זה?", ובעל הבית נבהל וזרק את היין שבדלי ליין שבחבית.
רבא – היין כולו מותר בהנאה
כי זה כמו המקרה של מודד שחכמים התירו בהנאה.
רב הונא בר חיננא ורב הונא בריה דרב נחמן – היין שבדלי אסור בהנאה
כי זה שונה ממודד: במודד הגוי נגע בשביל היהודי, ואז לא חוששים כלל,
כאן הוא נגע בשביל עצמו, וייתכן שבנוסף למטרת הנגיעה העיקרית הוא התכוון גם לנסך.
(נח. 8+)
B. קושיות נחמני (אביי) על רבא:
1. מאמוראים: שמואל ורי"ח אסרו בהנאה במקרים דומים.
דחיית רבא – שם אסרו כי בני המקום (נהרדעא, טבריה) אינם בני תורה וצריכים חיזוק בנושא.
אביי – גם אם זו הסיבה, אז היה עליך לאסור גם במחוזא מאותה סיבה.
2. מברייתא: גוי שממונה על המחירים שטעם מהיין כדי לבודקו והחזיר את השארית לחבית – "זה היה מעשה ואסרוהו" – והכוונה לאיסור הנאה.
גם שם ברור שהנגיעה ביין לא הייתה כדי לנסך אלא כדי לטעום (בשבילו) וששאר היין לא ילך לאיבוד (בשביל היהודי) – ובכל זאת אסור בהנאה כרב הונא.
ומניין שהכוונה לאיסור הנאה? מהסיפא, שם הגוי שנגע חשב שזה שמן וזה בכלל יין – שם כתוב "יימכר" (כלומר אסור בשתייה ומותר בהנאה), מכאן שכשכתוב ברישא שאסור – הכוונה גם להנאה.
(נח. 1+)
C. סיפור והיתר – פעם הגיע רב הונא בריה דרב נחמן למחוזא (עירו של רבא),
ורבא אמר לשמשו לנעול הדלת שלא יטריד אותו בקושיות,
וכשבכל זאת השמש פתח לו, שאל אותו רב הונא מה הדין,
ואמר לו רבא אסור (זה אחרי שאביי הוכיח לו שאסור),
ומה שאמר שמותר היה רק שאחרי שהיין מהדלי הוכנס ליין בחבית, מותר למכור את החבית מלבד דמי היין האסור.
ולמה לא אמר לו שבאמת פעם התיר בהנאה?
רש"י – התבייש…
(נח. 7-)
ב. מחלוקת ר' יוחנן בן ארזא ור' יוסי בן נהוראי
האמוראים ישבו וביקשו מאדם למזוג להם יין, ואז התברר שהוא גוי. אחד אסר אפילו בהנאה ואחד התיר אפילו בשתייה. למה? מסביר ריב"ל על פי הגמרא:
אם גוי מכניס מצקת כדי להוציא יין – זה כמו נגיעה בידו ביין וודאי אסור בהנאה .
אם גוי מרים את הכלי ומוזג ממנו – לא נחשב נגיעה, וכל עוד
מי שאוסר – סובר שהגוי ידע שזה יין (כי אנשים חשובים כאלה לא ישתו שיכר) ויש שתי בעיות:
1. "כוחו" בכוונה (היין שמוזג נחשב כוחו, ונוגע ביין שכבר בכוס. וזה בכוונה כי יודע שזה יין) – ואסור בשתייה.
2. אולי נגע בידו ביין עצמו וניסך (והם לא השגיחו עליו כי חשבו שהוא יהודי) ואסור גם בהנאה.
מי שמתיר – סובר שהגוי חשב שזה שיכר (אחרת למה שיהודים יבקשו ממנו למזוג, והיה לילה ולא ראה), ואז מותר לגמרי כי:
1. בכוחו שלא בכוונה לא גזרו כלל.
2. אין חשש שייגע, כי אין לו סיבה לעשות זאת (חושב שזה שיכר) וגם כי נזהר מצד הנקיות שלא לגעת.
(נח: שליש)
ג. שאל רב אסי את ר' יוחנן – יין שמסכו (מזג בו מים) גוי?
ר' יוחנן – מן הדין מותר,
אך אסור מגזירה – "סחור סחור לכרמא לא תקרב".
רש"י – זו הגזירה של "כוחו בכוונה", ואסור בשתייה (ומותר בהנאה) .
ראשונים אחרים – זו גזירה מיוחדת למזיגת מים ביין (ומה שאסרו כוחו בכוונה – זה דווקא בשפיכת יין ולא בשאר דברים (שהרי המשנה בדף ס: אומרת שאם זרק חפץ ליין היין לא נאסר) וכן בשו"ע).
וכן אסר רב ירמיה (כשהגיע לסבתא וראו שנוהגים בזה היתר, אמר להם שאסור).
