(ס. 6+ עד סא. במשנה)
נראה שלושה נושאים, שניים מהם ממשיכים דברים שלמדנו בדף נח – כוונה וכוחו.
חלק א – כוחו + חשש נגיעה
א. מזיגה מחבית לכד – רב פפא:
גוי שמוזג לישראל – אסור בשתייה[1] (כוחו בכוונה אסור (דף נח).
יהודי שמוזג לגוי – מותר, אא"כ הגוי מזיז גם את הכד כדי שייכנס (שתי גרסאות ברש"י: 1. שמא יתיז וייגע. 2. גם אם לא ייגע – הוא מזיז את היין בעזרת הכד וזה נחשב כוחו בכוונה[2]).
(ס. באמצע)
ב. גוי שהולך עם כלי של יין
אם זה נוד קשור –
אין חשש שייזול החוצה ויגע, אלא כל החשש זה שמקרקש את היין בכוחו, ולכן:
מלא – מותר (לא מקרקש), ריק – אסור (מקרקש), ורב אשי מתיר (אין דרך ניסוך בכך).
אם זה כד פתוח –
אין חשש קרקוש (כי אז ייאבד מהיין), וכל החשש שמא יזול וממש יגע, לכן הדין הפוך:
מלא אסור (שמא יזול ויגע), ריק מותר (אין חשש שיזול).
(ס. 6-)
ג. מעצרתא זיירא – גת שכובשים את הענבים בעזרת קורה
רב פפי מתיר, רב אשי אוסר.
ויש שתי גרסאות להבנת המחלוקת:
- 1. ב"כוחו" לפי כולם אסור
(נוגע ישירות בקורה. ואמנם לא נוגע ביין, אבל מוחץ את הענבים שמוציאים את היין וזה "כוחו" בכוונה).
המחלוקת ב"כח כוחו" – מסובב בורג שמוריד את הקורה.
- 2. המחלוקת כשנוגע ישירות בקורה
(רב פפא מתיר כי לא משתמש ב"כוחו" על היין אלא על הענבים).
ואילו בכח כוחו לפי כולם מותר.
(ס. 1-)
ד. חבית שנסדקה ובא גוי וחיבקה
בהנאה מותר – כי לא שכשך והיתה לו מטרה מוגדרת (כמו במקרים שראינו אתמול עם האתרוג והחבית שניקבה),
בשתייה –
אם נסדקה לאורך – אסור (רש"י – נחשב נגיעה על ידי דבר אחר[3], ריטב"א – שמא ייגע בידיו/פיו כשיחבק),
אם לרוחב מותר (רק לוחץ מלמעלה – לא מזיז וגם אין חשש שייגע במה שנוזל).
(ס: במשנה + בגמרא ס: 8- בגמרא)
ה. גוי זרק חבית לבור יין
במשנה זרק בחמתו – והיין מותר לגמרי
לא חוששים לניסוך כי היה בחמתו,
ולא אסור בשתייה כי לא נחשב נגיעה.
משמע שאם לא היה בחמתו – אסור בהנאה מדין כוחו.
וקשה – רב אשי אומר שאם בזב טהור אז גם גם ביין, והרי זב שזרק חפץ לא מטמא.
תשובה – אכן בזרק לא אוסר (ולמה במזג יין/מים אוסר (כדלעיל דף נח)? כי שם נחשב "מחובר" (תוך כדי המזיגה (רש"י)),
ובמשנה מדובר שגלגל והפיל לבור ממש מקרוב, ויש חשש שיגע בידיו.
(ס: 6+)
חלק ב – מתי חוששים מגוי שנמצא לבדו עם היין
א. גוי שנמצא בתוך הגת של יהודי – חוששים שנגע בנוזלים,
לכן אם יש שם טופח על מנת להטפיח – הגת צריכה הדחה + ניגוב (סוג של הגעלה: אפר, שטיפה, אפר).
אם לא – מספיקה רחיצה.
ב. משנה – גוי שנמצא ליד בור יין של יהודי – לא חוששים שנגע
בהנחה שזה מקום שבו מסתובבים יהודים (דף סא.), כי לא רוצה להיתפס, ויודע שאם ייתפס ידרשו ממנו לשלם.
אבל – אם היהודי חייב לו כסף והיין הוא סוג של משכון (שמואל), חוששים (כי גם אם ייתפס – פשוט יאמר שהיין זה התשלום).
וכן מוכיח רב אשי מהמשנה הבאה – שרק אם ההלוואה היא על אותו יין אז חוששים.
[ולמה בסעיף א חוששים ובסעיף ב לא?
רשב"א – כי הגת ריקה מיין, והגוי לא חשב שלגעת בלחלוחית בכלל אוסר משהו].
ונדבר על זה עוד מחר במשנה הבאה.
(ס: במשנה ובגמרא שליש תחתון)
חלק ג – נגיעה שלא בכוונה (מקרים שראינו בדף נז ועוד)
א. נגע שלא בכוונה לגעת כדי לשתות – אוסר בשתייה (מדין חתנות), אך לא בהנאה[4](כי לא התכוון לנסך).
ב. דוגמאות:
נפל לבור ועלה, מדד, הוציא צרעה מהיין עם מקל.
לגבי נפל לבור –
רב פפא – רק אם טבע שם, אך אם עלה – אולי ניסך תוך כדי העלייה[5].
ג. ור' שמעון חולק ומתיר גם בשתייה (לדעתו אין ביין שגוי נגע בו גזירת חתנות).
ואמוראים שונים פסקו כר"ש, אך הגמרא לא.
[1] כפי שרש"י כתב בדף נח (אולם כאן כותב גם שגם בהנאה, והראשונים כותבים שיש שתי גרסאות).
[2] וקשה, שהרי כשגוי מוזג ליהודי, זה רק אסור בכלל שזה בא מכוחו של הגוי, אך זה שהגוי נוגע בחבית שממנה הוא מוזג לא אוסר את היין, אז למה כאן כשהגוי נוגע בכד מבחוץ זה כן אוסר (הרי בשניהם הוא מזיז את היין!).
[3] וקשה למה זה נחשב נגיעה ואילו גוי שמחזיק חבית כדי למזגו ממנה לא נחשב נגיעה, ואכן הריטב"א מבאר אחרת.
[4] כפי שרש"י כתב בדף נח (אולם כאן כותב גם שגם בהנאה, והראשונים כותבים שיש שתי גרסאות).
[5] רב פפא אומר כי שמח שניצל כמו ביום אידם, אך האמת היא שגם אם לא שמח במיוחד חוששים, אך כיוון שלכאורה יכולנו לומר שהוא טרוד מידי מכדי לנסך – לכן אומר רב פפא שאדרבה הוא שמח ולא טרוד.
