(סט. במשנה – ע. 3+)
עוד בעניין חשש מגוי שנמצא לבד עם יין
המשנה
כפי שלמדנו בדף סא, כשהוגי חושש להיתפס – לא חוששים שהוא נגע ביין והיין מותר. המשנה מביאה לעיקרון הזה עוד דוגמאות:
רישא:
יהודי שהשאיר גוי עם חביות של יין:
1. בדרך,
2. בקרון או בספינה
3. בחנות
אם לא הודיע לו מתי חוזר ("בחזקת משתמר") – היין מותר, כי הגוי חושש,
אם הודיע לו, ויש זמן לגוי לאסור בלי שהיהודי ישים לב – היין אסור.
כמה זמן?
חכמים מחמירים – כדי לעשות נקב, להוציא, לסתום את הנקב ושיתייבש,
רשב"ג – לנקב לא חוששים (כי ניכר), אלא יותר זמן – כדי להסיר את המגופה ולשים חדשה.
סיפא – חומרא:
היו יושבים יחד בסעודה ויש יין פתוח על השולחן ועל הדלפק והיהודי הלך ולא הודיע לו,
אפילו שלא הודיע לו – היין על השולחן אסור (כי הגוי מני חשזה בסדר לשתות),
ואם אמר לו תרגיש חופשי לשתות – כמעט הכל אסור: גם היין על הדלפק אסור, וגם כל החביות הפתוחות שבבית, וגם הסתומות – אם הלך לזמן מספיק כדי שיפתח ויקח ויסגור בלי שישימו לב.
גמרא:
א. "בחזקת משתמר"
הגמרא מביאה לכך דוגמא נוספת מתחום אחר – טהרות :
אדם שטיהר את פועליו כדי שיסחבו לו טהרות, והם הולכים בדרך והוא הלך לזמן מה:
אם לא הודיע להם מתי חוזר + יש לו דרך עקלתון להפתיע אותם – הכל טהור,
אם אמר "לכו ואני בא אחריכם" או אין דרך להפתיע – טמא, כי אמנם הם לא מטמאים, אבל אולי פגשו חבר לא טהור ונתנו לו לטמא.
ונחלקו הראשונים האם גם אצלנו צריך "דרך עקלתון".
(סט: 3+)
ב. הצריכותא של שלושת המקרים
בכל מקרה יש יותר חידוש שגם בו מקלים:
1. בדרך,
2. בקרון או בספינה – אפילו שהגוי יכול להזיז את הספינה כך שהיהודי לא יוכל להפתיע אותו (ואחר כך למצוא תירוץ למה הזיז הספינה ולכן פחות חושש)
3. בחנות – בספינה היהודי יכול לעמוד על כותל ולראות גם אם הזיז, אך בחנות – יכול לנעול הדלת ולמצוא תירוץ למה נעל ולכן עוד יותר לא חושש לנעול ולגעת),
בכל זאת, אם היהודי חזר והכל נראה רגיל – היין מותר.
(אם אם באמת בא היהודי ומצאו נעול/מוזז – אסור).
ג. הזמן שבו אוסרים:
כאמור:
חכמים מחמירים – כדי לעשות נקב, להוציא, לסתום את הנקב ושיתייבש,
רשב"ג מקל – לנקב לא חוששים (כי ניכר), אלא יותר זמן – כדי להסיר את המגופה ולשים חדשה.
A. רבה בב"ח:
המחלוקת בסיד, ששם ניתן לסתום את החור בלי שישימו לב,
אך בטיט כולם מודים שמקלים, כי היהודי ישים לב.
וקשה:
הרי בברייתא רשב"ג אמר לחכמים – הרי ישימו לב גם במחוץ וגם מבפנים!
והרי בסיד כאמור לא שמים לב.
הסבר:
רשב"ג אמר כך:
אם דיברתם על טיט – הרי ישימו לב משני הצדדים,
אם דיברתם על סיד – הרי אמנם לא ישימו לב מבחוץ, אבל ישמו לב מבפנים!
ורבנן –
מבפנים לא בהכרח ישימו לב – כי אולי לא יסתכל, ואולי במקרה יצא חלק,
מבחוץ – בסיד לא ישימו לב ואסור, בטיט ישימו לב ומותר (רבה בב"ח).
(סט: שליש תחתון)
B. רבא – הלכה כרשב"ג
שהרי הסיפא סתמה כמותו.
פשיטא.
היה ניתן להבין שהסיפא היא המשך דברי רשב"ג ולא שסתמו כמותו. קמ"ל.
ד. הלכה למעשה בזמן הגמרא
לחשש שיעשה נקב – לא חוששים, שהרי הלכה כרשב"ג,
אולם גם לחשש שיפתח את כל המגופה לא חוששים – כי הלכה כר"א (לא.) שלא חוששים שיפתח את המגופה ויסתום (כלומר מספיק חותם אחד = המגופה עצמה).
אז למה היום לא נותנים לגויים חביות סתומות?
תשובה: כי בזמן הגמרא היו עושים נקב קטן ("שייכא"), וחוששים שיעשה משם.
ה. זונה
יהודים אצל זונה גויה – לא חוששים שהם יתנו לה לנסך
גויים אצל זונה יהודיה – כן חוששים שהיא תתן להם לנסך.