(מו. 2+ עד מו: במשנה)
א. דם
תזכורת:
למדנו במשנה בדף מג. שבדם (וקומץ ולבונה וכו') אין איסור פיגול, כי אין לו מתיר.
אחר כך במשנה בדף מה: למדנו שאיסור נותר וטמא יש גם בדבר שאין לו מתיר (קומץ ולבונה), אבל הדם הוא יוצא דופן ואין בו גם איסור נותר וטומאה.
מה המקור?
"כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר" (ויקרא יז, יא).
הגמרא לומדת מפסוק זה שלושה דינים: בדם אין איסורמעילה, נותרוטומאה.
[ועכשיו נפרט:
תחילה הגמרא לומדת משלושת הלימודים שאין מעילה:
A. עולא – לכם, שלכם יהא, ואין מעילה.
B. דבי ר' ישמעאל – לכפר – ולא למעילה.
C. רי"ח – הוא – הוא לפני כפרה כלאחר כפרה, כלומר כפי שאחרי הזריקה אין מעילה (כי נעשתה מצוותו), כך גם לפני הזריקה.
אח"כ שואלת הגמרא – מה כל דעה תלמד משני הלימודים האחרים?
תשובה: כמו שכבר אמרנו – היא תלמד את שני הלימודים האחרים,
כלומר שלא רק שאין מעילה, גם אין נותר וטמא
קשה על המקור של רי"ח:
אולי נאמר להפך – שכפי שלפני יש מעילה, כך גם אחרי?
תשובה: אחרי ברור שאין, כי אין דברים שבהם נעשתה מצוותו ועדיין יש מעילה.
והרי יש? תרומת הדשן, בגדי כהן גדול אחרי יו"כ, עגלה ערופה!
1. זה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים.
ומה עם הדעה ששניים כן מלמדים?
2. יש לימוד ספציפי שזבה דווקא בהם:
"והרים את הדשן… ושמו" – ושם אותו, דווקא אותו.
"העגלה הערופה" – דווקא היא אסורה].
(מו. 1-)
ב. אכילת קרבן בטומאה
תזכורת
טומאת בשר – לאו.
טומאת גוף – כרת.
מקורות (את כל הפסוקים הזכרנו כבר בדפים האחרונים):
ויקרא ז:
תחילת פסוק יט – טומאת בשר,
כל ההמשך – טומאת הגוף (הזכרנו את זה בדף מג).
(יט) וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר יִגַּע בְּכָל טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף וְהַבָּשָׂר כָּל טָהוֹר יֹאכַל בָּשָׂר:
(כ) וְהַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תֹּאכַל בָּשָׂר מִזֶּבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
(כא) וְנֶפֶשׁ כִּי תִגַּע בְּכָל טָמֵא בְּטֻמְאַת אָדָם אוֹ בִּבְהֵמָה טְמֵאָה אוֹ בְּכָל שֶׁקֶץ טָמֵא וְאָכַל מִבְּשַׂר זֶבַח הַשְּׁלָמִים אֲשֶׁר לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ:
ומקור נוסף לכרת (ויקרא כב, ב-ג):
"דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְיִנָּזְרוּ מִקָּדְשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר הֵם מַקְדִּשִׁים לִי אֲנִי ה'.
אֱמֹר אֲלֵהֶם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִקְרַב מִכָּל זַרְעֲכֶם אֶל הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַה' וְטֻמְאָתוֹ עָלָיו וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִלְּפָנַי אֲנִי ה'".
א. רי"ח – למה נאמר הכרת 3 פעמים?
1. כלל – לאו דווקא שלמים אלא כל הקרבנות.
2. פרט – שדווקא בקרבנות שהם דומים לשלמים, אך לא בבדק הבית.
(נלמד בעזרת המידה: דבר שהיה בכלל ויצא ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא על הכלל כולו).
3. שיש כרת גם על דברים שלא ראויים לאכילה (עצים, לבונה וכד').
(מו: 8+)
ב. דברים שאינם ראויים לאכילה
במשנה:
רבנן – חייב,
ר"ש – פטור.
בגמרא:
דעה אחת – המחלוקת בין בטומאת הגוף בין בטומאת הבשר.
(וכך מסתבר, כי טומאת הגוף והבשר מוזכרים יחד בויקרא ז, אז אם ה"בשר" באחד מהם כולל גם לבונה וכד', כך גם השני).
דעה שנייה – המחלוקת רק באחד, אבל בשני לא. באיזה? יש שתי גרסאות:
1. המחלוקת בטומאת בשר (שם יש מקור "הבשר" לרבות גם דברים לא ראויים),
אך בטומאת הגוף לפי כולם אינו חייב (בניגוד לרי"ח לעיל).
2. המחלוקת בטומאת הגוף,
אבל בטומאת בשר לפי כולם כן חייב.
(ולדעה שאין חיוב גם בטומאת בשר, מה עם המקור? זה רק אסמכתא לפסול אך לא לחייב על אכילתו (רש"י)).
