חולין דף מח – גמרא דף יומי

(מח. 3+ עד מט. רבע עליון)

חלק א – ריאה שדבוקה לדופן (בהכל או בסירכא)
הסירכא נוצרת כי היה נקב, אבל לא ידוע אם הנקב היה בדופן (וכשר) או בריאה (וטרף).
רב נחמן – לא חוששים (תולים שהבעיה בדופן), אא"כ יש צמחים (אבעבועות) בריאה, שזה מרע את חזקתה וחוששים.
אבימי – חוששים.
מה הכוונה חוששים? לא שטרף, אלא שצריך לבדוק:
מפרידים עם סכין חדה את הריאה מהדופן ובודקים את הדופן –
אם יש מכה בדופן – כשרה (ורב נחמיה אפילו אז הצריך לבדוק את הריאה במים),
אם אין מכה – טריפה.
שאלות:
1. גרסה אחרת: רב נחמיה אמר את זה על דין אחר – שמצאו סירכא בין 2 אונות. ורב אשי דוחה.
2. למה אם הנקב מהריאה זה טרף, והרי ר"נ אמר שאם הדופן סותם זה כשר (רבינא: אם מחובר טוב – לבשר, ולא לעצם)!
תשובה: תלוי איפה זה מחובר:
אם לדופן הסמוכה לה – כשר.
אם לדופן רחוקה – טריפה.
[כפי שראינו בסוף מו: לגבי סירכא בין 2 אונות:
אם קרובות – כשר,
אם רחוקות – טריפה].

[דיון על זה:
הרי למדנו כבר שאם הבהמה היתה כבר טריפה – גם אם נסתם – היא לא חוזרת להכשירה! (זה ננלמד מכרות שופכה, ששם כן חוזר להכשירו ובדבירם אחרים לא).
תשובה: זה נכון במשהו כמו נקב שעלה עליו קרום – טרף (כפי שראינו אתמול ברב יוסף),
אבל כאן – שמראש הנקב יכול להיסתם על ידי הדופן + זו סתימה טובה שלא תתנתק – כשר.[1]
(מח. שליש תחתון)

3. במקרה שהדופן סותם את החור בריאה ומכשיר – הרי אם הדופן פתאום יינקב – זה טריפה. אז למה המשנה לא הזכירה גם את "נקובת הדופן"?
תשובה: שם הבעיה היא בריאה. הדופן היתה פשוט פלסטר שהוסר.
4. אמרנו שאם יש (אבעבועות) זה מעיד שהבעיה בריאה.
מה הדין אם סתם יש אבעבועות (צמחים) בלי שהריאה דבוקה?
שמואל הכשיר,
וכך גם נטה רבה בב"ח, אבל התלמידים הסתפקו בגלל רב מתנא שאמר שאבעבועות מלאות מוגלה פוסלות, אבל הסביר שמואל – שם מדובר בכלייה.
סיפורים על זה:

a. ר' ירמיה התחמק מלקנות ריאה עם אבעבועות.
והסביר שר' יוחנן היה שולח ריאות כאלו לר' יהודה בר' שמעון שיכשיר, כי הוא לא רצה להכשיר בעצמו,
b. אך מצד שני –
כשרב נחמן ורב אמי ורב אסי ראו שמוכרים ריאות כאלו בשוק לא אמרו להם כלום.

(מח: 5+)
חלק ב – ריאה שנמצא בה מחט (וניפחו ולא יוצא אוויר)
הקדמה: אנחנו צריכים להיות בלשים: איך הגיעה לשם המחט?
או "נקובי נקיב ואתאי" – הבהמה אכלה אותה, והיא עברה מהמעיים לריאה – טריפה.
או "סימפונא נקט ואתאי" – הבהמה נשמה אותו פנימה, ואז –
אם חיסרון פנימי נחשב חיסרון – טריפה
אם חיסרון פנימי לא נחשב חיסרון – כשר.
[ונזכיר – בדף הקודם ראינו שחיסרון פנימי אינו חיסרון.
ושם הקשנו על זה מהמשנה – "ריאה שניקבה או שחסרה" – טריפה. ולכאורה: ניקבה זה מבחוץ, חסרה – מפנים (אחרת בשביל מה נכתב).
וענינו – הכוונה לחסרה מבחוץ, ונכתב בשביל ר"ש (שבנקב צריך נקב עד הסמפון הראשי, אבל כשחסרה – גם חיסרון שטחי מטריף)].

א. הדעות: מח' אמוראים –
רי"ח ור"א – כשר,
גם וגם:
1. הנחה מציאותית: נכנס מהריאה.
2. הנחה הלכתית: חסרון פנימי לא נחשב חיסרון (כמו בדף הקודם)
ר"ל – טרף.
או או:
1. מחלוקת הלכתית: חסרון פנימי נחשב חיסרון.
2. מחלוקת מציאותית (זו המסקנה): נכנס מהמעיים.

(דילוג משליש עליון לשליש תחתון)
ב. קושיה על המקלים מר"נ – סימפון של ריאה שניקב – טריפה,
אז גם כאן – הרי ניקבה את הסימפון ועברה לבשר הריאה והנקב מטריף.
תשובה – שם זה כשהנקב באזור הפיצול של הסימפונות. ששם אין בשר ריאה שיסתום.
ואילו אצלנו, ניתן להניח שהנקב לא ליד פיצול, ושם בשר הריאה סותם באופן טבעי – וכשר.
(ולמה במקום הפיצול לא סותם, הרי לגבי חור במעיים גם רב נחמן סובר שיש חלב שסותם?
תשובה – אל תדמה טריפות לטריפות. כל אזור בגוף זה משהו אחר).

ג. מקרים בהם כל צד מודה קצת לשני:
(דילוג חזרה לשליש עליון)
A. מחט שנמצאה בחתיכת ריאה – גם ר' יוחנן מחמיר,
כי כאן מדובר בחתיכה, אז א"א לבדוק את כל הריאה אם יש חור
[תחילה ר' אמי הכשיר כר' יוחנן,
ור' ירמיה הקשה מהמשנה כנ"ל שחיסרון פנימי נחשב חיסרון,
אך והגמרא לא מתייחסת לקושיה, אולי כי יכלה לענות כנ"ל.
אח"כ ר' אמי הטריף,
כי כאן מדובר בחתיכה, אז א"א לראות אם היה חור].
(דילוג ל8-)
B. מחט שנמצאה בסימפון הראשי – גם ר"ל מקל (לא מטריף ולא מכשיר)
כי אם הגיע ע"י נקב מהמעיים – מה הסיכוי שיגיע עד הסימפון הראשי?

(דילוג ל6-)
ד. אגב – מחט שנמצא בכבד
A. מחט שנמצאה נעוצה בכבד מבחוץ
רב יוסף – טרף.
רב אשי – בודקים איך המחט הגיעה לשם.
במחט דקה – אכן טרף, כי כנראה הגיעה מהמעיים ונקבה אותם ועברה לכבד.
אך במחט עבה:
אם הקוף בחוץ – עדיין טרף, כנ"ל.
אבל אם הקוף בפנים – כשר, כי ניתן לתלות שהגיע מהריאות (סימפון > (נקב) ריאות > (נקב) עורק הריאה > לב > קנה הכבד[2])
וקשה על רב אשי (שהחמיר כשהחוד כלפי פנים) מבית הכוסות –
בית הכוסות הוא חלק ממערכת העיכול, יש לו דופן כפולה, ונמצאה בדופן מחט.
אם המחט מצד לצד – זה נקב מטריף.
אם רק בצד הפנימי – כשר (מניחים שהמחט הגיעה מבפנים, וניקבה רק עד האמצע).
ולמה לרב אשי (וכל שכן לרב יוסף) לא חוששים שהגיעה מבחוץ עם החוד כלפי פנים?
תשובה – שם גם כשהקוף נעוץ בדופן, יש יותר סיכוי שהגיעה בפנים, כי האוכל בבית הכוסות דוחק אותה לדופן כך שגם הקוף יכול להינעץ בדופן. לכן תולים להקל.

B. מחט בסמפון (כלי הדם) הגדול של הכבד (לא נעוץ, כך שלט יודעים מאיפה הגיע)
מחלוקת:
הונא מר בריה דרב אידי – טרף
רב אדא בר מנימי – כשר, וכן רבינא, ואמר לחייב את המטריף על הבהמה
[כאן יש יותר סברא להכשיר, שהרי נכנס עד לסמפון, לכן יותר סיכוי שהגיע מהריאה].

C. גרעין במרה
רב כהנא – כשר,
כי זה לא חד, ולא יכול לנקוב את הוושט, לכן ברור שהגיע מהקנה לכבד ומשם למרה, בלי לנקוב משהו שפוסל (כדלעיל).
אך בגרעין חד (זית) – הדין כמו במחט בכבד.

[1] ברש"י בדף מג. משמע שיש 2 סברות למה כשר: או כי קבוע או כי מראש נועד להיסתם. וצריך עיון ביחס בין 2 הסברות.
[2] אמנם זה קנה שמחזיר את הדם ללב, אבל הזרם שם חלש, והמחט יכולה לנוע למטה נגד כיוון הזרימה.
הנקבים שהזכרנו (מהסמפון לבשר הריאה ומשם לתוך עורק הריאה לא מטריפים כי בשר הריאה סותם אותם).