השיעור הוכן על ידי הרב דובי שחור
חולין נה
שלום לכולם, אנחנו לומדים את דף נה במסכת חולין, באתר sinay.org.il אנחנו מתחילים בדף נד עמוד ב' 9 שורות מלמטה. ונסיים עד המשנה בדף נו למעלה. השיעור יהיה 17 דקות ולאחריו סיכום קצר.
הדף היום עוסק כולו בדיני טריפות שונות. נחלק את השיעור לארבעה חלקים:
בחלק הראשון נדון בשיעור של חיסרון בקנה ושל שיעורים שדומים לו.
בחלק השני נדון בטריפות בטחול בכליות בלחי וברחם.
בחלק השלישי נדון בטריפה שנקראת חרותה.
בחלק הרביעי נדון בטריפה שנקראת גלודה.
נתחיל בחלק הראשון:
במשנה למדנו שאם נחסר הקנה בשיעור גודל של עד מטבע בשם איסר האיטלקי הבהמה כשירה. אבל בשיעור גדול יותר הבהמה תהיה טריפה.
השאלה מה יהיה הדין כאשר הנקב הוא בדיוק בשיעור של איסר האיטלקי, האם נכשיר או נטריף.
אומר רב נחמן שאם יש נקב בגודל של איסר האיטלקי בדיוק – דינו כאילו יש יותר מאיסר כלומר מחמירים. הדין הזה נכון גם בהלכות אחרות כמו בדיני טומאה וטהרה שם יש דין של גודל מטבע בשם סלע, גם שם אם יש בדיוק סלע – דינה כמו יותר מסלע.
מסיקה הגמרא שרב נחמן סובר שאומרים "עד" ולא עד בכלל. כלומר שאם המשנה אמרה שעד איסר, דינו של האיסר שהוא לא בכלל, אלא חורג ממנו כלפי מעלה.
על העיקרון הזה של עד ולא עד בכלל מקשה הגמרא שתי קושיות ממשניות במסכת כלים:
הקושיא הראשונה – מדברת על טומאה של מיטה. בזמן חז"ל מיטה הייתה עשויה ממסגרת של עץ ועל המסגרת היו כורכים חבל. בדר"כ חבל זהו דבר שלא מקבל טומאה. אבל כאשר החבל כרוך על המיטה הוא מקבל טומאה כי הוא מוגדר ככלי כחלק מהמיטה.
המשנה בכלים דנה בחבל שכרוך על המיטה אבל בסופו הוא ארוך יותר מהצורך ונשאר תלוי. אומרת המשנה שאם החלק שיוצא מחוץ למיטה הוא עד חמישה טפחים, החבל לא מקבל טומאה. הסיבה היא שחבל כ"כ קצר לא ראוי לשימוש המיטה, וממילא הוא לא נחשב כחלק מהמיטה ולכן גם אם המיטה נטמאה, אותו חבל שבולט ישאר טהור.
בנוסף, אם החבל הוא מחמישה טפחים ועד עשרה טפחים – החבל טמא – כי הוא יכול להיות משמעותי למיטה ולכן נידון כמו המיטה – ואם המיטה טמאה גם הוא טמא.
מדייקת הגמרא מלשון המשנה – "עד חמישה טפחים" כלומר שחמישה טפחים בדיוק עדיין טהור. "עד עשרה טפחים טמא" – כלומר שבדיור עשרה גם טמא . כלומר המשנה נוקטת ש"עד, ועד בכלל" וזה נגד ההבנה של רב נחמן. כי רב נחמן אמר "עד ולא עד בכלל".
עונה הגמרא – הדיוק שלך במשנה הוא לא מוכרח וניתן להסביר את המשנה כשיטת רב נחמן, שעד חמישה או עד עשרה זה לא כולל את החמישה בדיוק ולא כולל את העשרה בדיוק.
הקושיא השנייה: ממשנה אחרת ממסכת כלים, כידוע רק כלי מקבל טומאה אבל שברי כלי לא מקבלים טומאה, אא"כ יש להם יכולת לעמוד בפני עצמם ועדיין יש בהם שימוש מינימלי. איזה שימוש? תלוי מה היה גודלו של הכלי המקורי לפני שנשבר.
אם הכלי המקורי היה בנפח של עד לוג, כדי שהשברים יקבלו טומאה הם צריכים להיות מסוגלים להחזיק כמות של שמן כדי לסוך אצבע רטנה של תינוק בן יומו.
אם השברים הגיעו מכלי שנפחו היה מלוג ועד סאה, כדי שהשברים יטמאו הם צריכים להחזיק נוזל בנפח של רביעית, אחרת לא יקבל טומאה.
אם הנפח הוא מסאה ועד סאתיים – השבר צריך להחזיק לפחות חצי לוג, אחרת לא יקבל טומאה.
מדייקת הגמרא "עד לוג" , "עד סאה", "עד סאתיים" – עד ועד בכלל – כלומר כשזה בדיוק לוג או בדיוק סאה או בדיוק סאתיים הדין הוא כמו פחות מלוג, סאה או סאתיים – והנה קושיא על רב נחמן שאמר "עד ולא עד בכלל".
עונה הגמרא כמו שענתה קודם – הדיוק שלך הוא לא הכרחי ואפשר לדייק הפוך כמו רב נחמן שעד ולא עד בכלל ולוג, סאה, וסאתיים בדיוק, יהיו כמו יותר מהשיעור שלהם.
אבל התירוץ שענתה הגמרא לא כ:כ פשוט כי שי ברייתא שאומרת בפירוש נגד רב נחמן ומסבירה שלוג בדיוק הוא כמו פחות מלוג, וסאה בדיוק היא כמו פחות מסאה וסאתיים בדיוק הם כמו פחות מסאתיים!
אלא מתרצת הגמרא – שבכל שיעורי חכמים מחמירים כמו שאמר רבי אבהו בשם רבי יוחנן. ולכן כאשר יש התלבטות – גם רב נחמן יודה שנחמיר ונגיד עד ועד בכלל – כדברי הברייתא. אבל אצלנו בסוגיא שמדובר על שיעור של הטרפת הקנה, אם נאמר עד ועד בכלל אנחנו דווקא מקילים, לכן בקנה שנחסר נאמר כמו רב נחמן שעד ולא עד בכלל, ובשיעור של איסר בדיוק נחמיר ונטריף.
וראיה לדבר מביאה הגמרא את המשנה שהבאנו בקושיא הראשונה – שם כתוב שחבל מאורך חמישה ומעלה טמא – כלומר הולכים למעלה בחמישה בדיוק כי זו חומרא לטמא.
וכתוב גם ש"עשרה כלמטה", כלומר שבחבל באורך של עשרה טפחים בדיוק – דווקא הולכים למטה – כי למטה זו חומרא. אז הנה ראיה שתמיד מחמירים בשיעורי חכמים.
בדרך אגב הגמרא מביאה יוצא דופן אחד שבו למרות שמדובר בשיעור ששיערו חכמים בכל זאת מקילים. מדובר על כתם שנמצא בבגדה של אישה ולא ברור האם מקורו מדם נידה שטמא, או ממקור אחר שהוא טהור. ההלכה שכתם פחות מגודל של גריס טהור. ואם הוא בדיוק כמו גריס, לפי הכלל שלנו היינו צריכים להחמיר. אבל כאן באופן יוצא דופן הקלו שדינו שהוא טהור. הסיבה לדבר היא כי כל דיני כתמים מראש הם דין דרבנן ומדאוריתא רק דם שיוצא עם הרגשה מטמא. לכן הקלנו. לעומת זאת בכל הדוגמאות שהבאנו היום עיקר הדין הוא מדאוריתא רק שחכמים נתנו בדבר שיעור.
עד כאן החלק הראשון. הגענו לעמוד א' באמצע העמוד בנקודתיים.
נסכם.
במשנה למדנו שאם נחסר הקנה בשיעור של עד איסר האיטלקי הבהמה כשירה. אבל בשיעור קטן יותר למרות שיש נקב הבהמה תהיה כשירה.
השאלה מה יהיה הדין כאשר הנקב הוא בדיוק בשיעור של איסר האיטלקי, האם נכשיר או נטריף.
אומר רב נחמן "עד ולא עד בכלל". איסר בדיוק דינו כמו יותר מאיסר וטרף.
על רב נחמן הקשתה הגמרא שתי קושיות: בראשונה הקשנו מהדין של חבל שיוצא מהמיטה מתי טהור ומתי טמא, ניסתה הגמרא לומר שהמשנה סוברת שעד ועד בכלל, ותירצנו שהדיוק לא חד משמעי.
הקושיא השנייה הייתה דומה – רק מדין שברי כלים, מתי מקבלים טומאה ומתי לו, וגם משם רצינו לדייק ולהוכיח נגד רב נחמן, וכאן בקושיא כבר גייסה הגמרא ברייתא שאמרה במפורש שאומרים עד ועד בכלל נגד רב נחמן. ותירצה הגמרא ששם מדובר על חומרא, וכל מקום שיש שיעורי חכמים בדבר שיסודו מהתורה מחמירים, ובזה יודה גם רב נחמן.
ראינו שבדני כתמים מקילים כי המקור שלהם הוא רק מדרבנן.
ועכשיו נעבור לחלק השני:
בחלק הזה נדבר על טריפות בטחול, בכליות, בלחי התחתון וברחם.
נתחיל בטחול.
במשנה כתוב שאם ניטל הטחול לגמרי הבהמה לא נטרפת והיא כשירה.
מדייק רב עוירא משמו של רבא: דווקא אם הטחול איננו, אבל אם יש טחול והוא מנוקב, הבהמה טריפה.
מקשה רבי יוסי בר אבין או לפי גרסא אחרת רבי יוסי בר זבידא – ממשנה בדף סח.
שם כתוב שאם יש בהמה מעוברת , ואדם הכניס את ידו לרחם של הבהמה בעודה בחיים, וחתך איבר מהעובר והשאיר אותו בתוך הרחם. ואז שחט את האם. הדין הוא שמותר לאכול מאותו האבר והוא לא נחשב כאבר מן החי. אבל אם החתיכה שחתך מהאיבר של העובר הייתה חתיכה מהטחול או מהכליות, יהיה אסור לאכול מאותה חתיכה, כי אותה החתיכה תיחשב כאבר מן החי.
אם כך, ניתן להוכיח שדווקא מהטחול של העובר אסור לאכול, אבל אם לבהמה היה חסרון בטחול – יהיה מותר לאכול את אותה הבהמה, והיא לא תיחשב כטריפה.
הנה ראיה נגד הדיוק שלנו שאמר שטחול מנוקב טרף – כאן רואים שטחול נקוב כשר בבהמה.
עונה הגמרא שני תירוצים: תירוץ ראשון, באמת אין הבדל בין העובר לבין הבמה, בשניהם אם נחתך הטחול הדין הוא שהבהמה אסורה באכילה והיא טריפה. אז אם כך למה אמרנו את הדין רק בעובר ולא באמא?
מתרצת הגמרא – שמכיוון שברישא אמרנו שאבר שנחתך מהעובר כשר, אמרנו לשון דומה בסיפא שבטחול אסור באכילה. אבל באמת אין הבדל ותמיד כאשר הטחול מנוקב הבהמה או האבר של העובר יהיו טריפה.
תירוץ שני מתרצת הגמרא – יש הבדל בין ניקב לבין נחתך. אם הטחול ניקב הטחול טרף כמו שאמר רבא, אבל אם נחתך מהעובר – החלק החתוך טרף אבל הבהמה כשירה.
עד כאן הדיון על הטחול. ואנחנו עוברים לדול על הכליות.
במשנה כתוב שאם ניטלו הכליות הבהמה כשירה.
אומר רכיש בר פפא (שאותו אנחנו מזכירים בכל סיום מסכת) משמו של רב, שאם כליה אחת או שתי הכליות לקו – כלומר שהם חולות ומלאות מוגלה, הבהמה טריפה.
בארץ ישראל הגבילו את הדין הזה, ורק במידה והחולי של הכליה הגיע לאמצע הכליה, מה שמכונה בגמרא חריץ, שנמצא באזור של החוט הלבן שמתחת למותניים שנכנס לתוך הכליה.
למסקנה, רבי נחוניא פוסק על סמך מורה ההוראה בענייני הטרפות בארץ ישראל, כשיטת רכיש בר פפא, שהטריף בכליה שלקתה, ופוסק כנגד שיטת רב עוירא, שהטריף בטחול שניקב, ופוסק שטחול כזה כשר. למרות שלא פסק כרב עוירא, כל זה רק כשהטחול ניקב בחלק הדק שלו, אבל אם הטחול ניקב בחלק העבה הבהמה טריפה.
במידה והנקב לא מגיע מקצה לקצה של הטחול, אלא נשאר אזור בעובי של דינר זהב שאיננו מנוקב, במקרה כזה הבהמה תהיה כשרה, אפילו בחלק העבה של הטחול.
כלל נוסף בדיני כליה, נאמרה בארץ ישראל. הכלל אומר שכל דבר שמטריף בריאה, כשר בכליה. והראיה – שנקב בריאה מטריף, ובכליה כשר. וכל שכן, פגם שכשר בריאה, בוודאי שיהיה כשר בכליה.
על הכלל שהזכרנו, הקשה רב תנחומא, לכאורה כלל איננו נכון , מכיוון שריאה שיש בה מוגלה לא נטרפת. אבל כליה מוגלתית מטריפה את הבהמה. סתירה נוספת לכלל היא מצב שבו יש מים צלולים בריאה או בכליה. בשניהם הבהמה כשרה וזה סותר את הכלל שהבאנו. הגמרא מעירה שהדין הזה נכון דווקא במים צלולים ולא מסריחים, אבל אם המים עכורים או סרוחים הבהמה טריפה.
גם רב אשי מקבל את הקושיא שהקשה רב תנחומא, ומביא טעם נוסף כדי לדחות את הכלל שהוזכר. הטעם הוא שלא ניתן לדמות טריפה מסוג אחד לטריפה מסוג אחר. כל טריפות היא ייחודית. ואם יש משהו שכשר באיבר אחד, זה לא אומר שלא יהיה טרף באיבר שני, או להיפך. כדי להוכיח שלא ניתן לדמות טריפה לטריפה אומר רב אשי, שבמידה והרגל של בהמה חתוכה בחלק העליון של הרגל, היא נחשבת לטריפה ותמות באופן ודאי תוך זמן קצר, לעומת זאת, אם ישנו חתך באזור נמוך יותר של הרגל, הבהמה לא תחשב כטריפה, והיא תוכל להמשיך לחיות למרות אותו חתך.
ההלכה האחרונה שמוזכרת בהקשר של הכליה, נאמרה בקשר לכליה שהצטמקה כתוצאה ממחלה, אז אם מדובר בבהמה דקה, כלומר בצום, במידה והכליה הצטמקה, היא תהיה כשרה עד שתגיע לגודל של פול, פחות מכך היא תיטרף. לעומת זאת, בבהמה גסה, כלומר בבקר, השיעור הוא גודל של ענב בינוני.
טריפה נוספת שהופיעה במשנה הייתה בהמה, שלמרות שניטל הלחי התחתון שלה, היא כשרה. רבי זירא מגביל את הדין הזה רק למצב שבו היא מסוגלת להמשיך לאכול אפילו על ידי הכנסת אוכל על ידי אדם לגרונה. אבל במידה ואפילו אפשרות כזאתי לא קיימת, הבהמה תחשב לטריפה.
אחרי שדיברנו על הכליה, הגמרא דנה בדיני הרחם שנקרא במשנה אם. במשנה נאמר שבמידה והרחם ניטל כולו, הבהמה כשרה.
בברייתא מובא שלרחם יש כמה שמות שמוזכרים בברייתאות. במשנה שלנו הרחם מכונה אם. בברייתא שתובא בדף של מחר הרחם מכונה טרפחת. ובברייתא בדף מח היא מכונה שלפוחית.
עד כאן דיני הרחם, סיימנו את החלק השני של השיעור. אנחנו נמצאים בשליש העליון של עמוד ב שבע שורות מתחילת הרחבות בנקודתיים.
נסכם את החלק הזה – הזכרנו בחלק הזה את הטחול, את הכליות, את הלחי התחתון ואת הרחם. בטחול הזכרנו את דברי רבא, שטחול שניטל לגמרי כשר, אבל אם הטחול מנוקב, הבהמה טריפה. והזכרנו שיש הבדל בין מצב של נקב לבין מצב של חיתוך, נקב מטריף וחיתוך לא.
בכליות הזכרנו את דברי רכיש בר פפא שאמר משמו של רב, שאמנם כליה שניטלה כשרה, אבל אם הכליה או הכליות חולות באופן שהחולי מגיע עד למקום החריץ של הכליה, הבהמה טריפה.
רבי נחוניא פסק כדברי רכיש בר פפא, ובטחול פסק שלמרות שניקב הוא כשר. אלא אם כן, הנקב היה באזור העבה של הטחול, ושלא נשאר אזור ללא נקב.
הבאנו את הכלל של בני ארץ ישראל שניסו להנגיד את דיני הריאה לכליה, אבל דחינו את דבריהם.
הזכרנו שכליה שקטנה, כשרה, אלא אם כן נהיתה קטנה פחות מפול בבהמה דקה, ופחות מענב בינוני בבהמה גסה.
אם ניטל הלחי התחתון של הבהמה – כשרה, אלא אם כן, אומר רבי זירא, לא ניתן להאכיל אותה אפילו באופן מלאכותי, ואז תחשב לטריפה.
ובסוף הזכרנו את הרחם, שלמרות שניטל לגמרי מן הבהמה, היא תישאר כשרה, וראינו שהרחם מכונה "אם", "טרפחת", ו"שלפוחית"
ועכשיו נעבור לחלק השלישי של שיעורנו, שמדבר על בהמה חרותה.
חרותה, הכוונה, לבהמה שהריאות שלה הצטמקו כתוצאה מבהלה קיצונית. במשנה נאמר, שאם הבהלה נוצרה בידי שמים, כלומר על ידי ברקים ורעמים, הבהמה כשרה, אבל אם אדם גרם לבהלה של הבהמה, הבהמה טריפה.
הגמרא מביאה ברייתא שבה מוזכר רבי שמעון בן אלעזר שחולק על דברי משנתנו. אבל דבריו אינם ברורים. אפשר לפרש את דבריו לקולא, שבמידה והבהמה תיבהל כתוצאה מבעל חיים אחר, יחשב הדבר כבידי שמים, כמו ברקים ורעמים, והבהמה תהיה כשרה. אן לחילופין, רבי שמעון מחמיר, והתכוון לומר שרק בברקים או רעמים נכשיר את הבהמה. אבל אם יבהיל אותה בעל חיים, יחשב הדבר כמו בידי אדם, ונטריף.
כדי להכריע את הספק, מביאה הגמרא ברייתא שמסבירה את רבי שמעון לפי המשמעות השנייה שהחמירה. כלומר, שרק במידה ונבהלה כתוצאה מברקים ורעמים, ונצטמק הריאות, רק אז תהיה כשרה, אבל אם נבהלה כתוצאה מבעל חיים או בידי אדם, והריאות שלה הצטמקו, הבהמה תהיה טריפה.
מביאה הגמרא מעשה שקרה לרבא בר בר חנה, שהלך במדבר, ומצא אילים שהריאה שלהם הצטמקה, והוא לא ידע האם הדבר נגרם בידי שמים או בידי בני אדם. הלך ושאל בבית המדרש. ואמרו לו שאם הדבר קרה בקיץ, ייקח קערות חרס לבנות שגורמות לצנן את המים שבתוכם, וימלא בהם מים קרים ויניח את הריאות במים למשך 24 שעות. ואם הבדיקה נעשית בחורף ,ישתמש בקערות שחורות ובמים פושרים, ויבדוק – אם הריאות חוזרות למצב הרגיל שלהם אחרי ההשריה, זו ראיה שהן הצטמקו בידי שמים, והבהמה כשרה. ואם לא חזרו למה שהיו, הבהמה טריפה.
עד כאן החלק השלישי, אנחנו נמצאים קצת אחרי אמצע עמוד ב.
נסכם מה שלמדנו בחלק הזה-
למדנו שבהמה חרותה, כלומר בהמה שהריאות שלה צמקו כתוצאה מבהלה, אם הבהלה נגרמה בידי שמים, כשרה ובידי אדם – טריפה.
הבאנו את שיטת רבי שמעון בן אלעזר, שלמסקנה סובר שאם חיה אחרת גרמה לבהלה, דינה כמו אדם שגרם לבהלה וטריפה.
ובסוף ראינו את העצה שקיבל רבא בר בר חנה, כדי לבדוק בהמה חרותה, האם היא כשרה או טריפה על ידי השריה במים צוננים בקיץ ובמים פושרים בחורף, ובדיקה.
ונעבור לחלק הרביעי של שיעורנו.
בחלק הזה נדבר על דינה של הבהמה הגלודה, כלומר, בהמה שנפשט ממנה העור.
במשנה הובאה מחלוקת בין רבי מאיר לחכמים האם הגלודה כשרה או לא. רבי מאיר הכשיר וחכמים הטריפו. הגמרא מביאה ברייתא שבה מופיעה דעתו של רבי שמעון בן אלעזר, שרבי מאיר חזר בו מההיתר של הגלודה והודה לדברי חכמים שהגלודה טריפה. הגמרא מתלבטת האם רבי מאיר חזר בו מדבריו, או שמראש פסל כדעת חכמים, לפי עדותו של רבי הושעיה, בנו של רבי יהודה הבשם, שהעיד לפני רבי עקיבא משמו של רבי טרפון, שרבי מאיר סובר שהגלודה פסולה, אלא אם כן נשתייר עור בשיעור של סלע.
מדברי העדות משמע לכאורה שהייתה זו תמיד דעתו של רבי מאיר, ולא שחזר בו. אבל למסקנה אומר רבי נחמן בר יצחק, שכוונת הברייתא שאכן בהתחלה סבר רבי מאיר שהגלודה כשרה, ורק בסוף חזר בו והודה לדעת חכמים.
לגבי הדין של גלודה שנשאר בה שיעור של סלע, מביאה הגמרא שלוש דעות מה הכוונה שיעור של סלע שנשאר על העור על מנת להכשיר את הגלודה.
הדעה הראשונה היא של רבי יהודה בשם שמואל, שאותו עור שנשתייר, צריך להיות על כל אזור השדרה שנמצאת בגב הבהמה. מסתפקת הגמרא האם שיעור הסלע צריך להיות לאורך כל השדרה או שמספיק פס דק לאורך כל השדרה שכולו מצטרף לגודל של סלע. ופושטת הגמרא את הספק מדברי רבי נהוראי שאמר בשם שמואל, ששיעור הסלע הוא רוחב של סלע לאורך כל השדרה כולה.
הדעה השנייה, מהו השיעור של העור שנשאר על הבהמה ושבגללו לא נטריף את הבהמה, הוא של רבא בר בר חנה, לדעתו צריך שיישאר שיעור של סלע על כל אחד מראשי הפרקים של הגוף, כלומר- על כל החוליות, הפרקים, השוקיים והירכיים.
הדעה השלישית היא רבי אלעזר בן אנטיגנוס, שאמר משמו של רבי אלעזר בן רבי ינאי, שהשיעור של הסלע הוא במקום טבורו.
הגמרא מקשה על שלושת השיטות שהבאנו, ומסתפקת מה יקרה אם לבהמה יש עור בכל הגוף, חוץ מהמקומות ששלושת האמוראים הזכירו, כלומר לדעת שמואל שיש לבהמה עור בכל הגוף, חוץ מאזור השדרה, ולדעת רבא בר בר חנה, כשיש עור בכל הגוף, חוץ מראשי הפרקים. ולדעת רבי אלעזר בן אנטיגנוס, כשיש עור בכל הגוף חוץ ממקום טבורו? ונשארת הגמרא בתיקו.
המשותף לשלושת הדעות שהזכרנו, הוא שהן סוברות, שאם נשאר עור במקום קריטי כל אחד לפי שיטתו, יש סיכוי סביר שהעור יצליח להתחדש ולכסות בסופו של דבר את כל גוף הבהמה. וזו הייתה סיבת ההיתר. לעומת הדעות שהוזכרו, מביאה הגמרא שיטות נוספות שסוברות שבכל מקום בגוף, אם נשאר שיעור של סלע של עור, יש עדיין סיכוי טוב שהבהמה תחלים ותגדל את העור בכל שאר האזורים.
הדעות הללו הן של רב ושל רבי יוחנן. לדעת רב, בכל מקום בגוף אם ישאר שיעור של סלע של עור, לא נטריף את הבהמה, כי העור יחזור ויגדל, חוץ מהעור שנמצא בחלק התחתון של הרגל והפרסות המכונה עור בית הפרסות.
לעומת רב, רבי יוחנן סובר כמו רב, אבל דעתו גם אם ישאר עור באזור של בית הפרסות בשיעור של סלע, עדיין נכשיר את הבהמה.
רבי אסי הקשה על רבי יוחנן, ממשנה בסוף המסכת, שבה כתוב שעור בית הפרסות נחשב כבשר ולא כעור, בהקשר של טומאה וטהרה. אז הנה ראיה כנגד הסברו של רבי יוחנן. ענה לו רבי יוחנן, שאותה משנה היא כדעת יחיד ולא נפסקה להלכה.
הראיה שהמשנה הזו היא דעת יחיד, היא מברייתא שמלמדת הלכות פיגול ומוזכר בה דעת יחיד של אליעזר בן יהודה איש עיבלים שאמר משמו של רבי יעקב, שהדין של עור בית הפרסות ושל עור בראש של עגל הרך ועור של תחת האליה, וכל שאר העורות שהזכירו חכמים ואמרו עליהם שהם נחשבים כמו בשר, כולל עור בית הרחם של בהמה נקבה, שכל העורות הללו נחשבים הלכתית לא כעור אלא כבשר, לעניין דיני פיגול. כלומר, רק לדעת תנא יחיד יש לעור בית הפרסות דין של בשר, אבל לשאר השיטות שההלכה כמותם, לעור בית הפרסות יש דין של עור ולכן יוכל להציל בהמה גלודה.
עד כאן החלק הרביעי והאחרון. הגענו לדף נו עמוד א שלוש שורות מלמעלה במשנה.
נסכם מה שלמדנו היום:
בחלק הראשון רב נחמן לימד שאם יש נקב בקנה בדיוק בשיעור של איסר האיטלקי בדיוק אומרים "עד ולא עד בכלל". איסר בדיוק דינו כמו יותר מאיסר וטרף.
הקשנו שתי קושיות: הראשונה מחבל שיוצא מהמיטה וניסינו לדייק שעד ועד בכלל, ותירצנו שהדיוק לא חד משמעי.
הקושיא השנייה הייתה דומה – רק מדין של שברי כלים, מתי מקבלים טומאה ומתי לו, וגם משם רצינו לדייק ולהוכיח נגד רב נחמן, והבאנו ברייתא שאמרה במפורש שאומרים עד ועד בכלל נגד רב נחמן. ותירצה הגמרא ששם מדובר על חומרא, וכל מקום שיש שיעורי חכמים בדבר שיסודו מהתורה מחמירים, ובזה יודה גם רב נחמן.
ראינו שבדני כתמים מקילים כי המקור שלהם הוא רק מדרבנן.
בחלק השני למדנו על הטחול, על הכליות, על הלחי התחתון ועל הרחם. בטחול הזכרנו את דברי רבא, שטחול שניטל לגמרי כשר, אבל אם הטחול מנוקב, הבהמה טריפה. והזכרנו שיש הבדל בין מצב של נקב לבין מצב של חיתוך, נקב מטריף וחיתוך לא.
למדנו שאמנם כליה שניטלה כשרה, אבל אם הכליה חולה באופן שהחולי מגיע עד למקום החריץ של הכליה, הבהמה טריפה.
טחול שניקב כשר. אלא אם כן, הנקב היה באזור העבה של הטחול, ושלא נשאר אזור ללא נקב.
הזכרנו שכליה שקטנה, כשרה, אלא אם כן נהיתה קטנה פחות מפול בבהמה דקה, ופחות מענב בינוני בבהמה גסה.
אם ניטל הלחי התחתון של הבהמה – כשרה, אלא אם כן, לא ניתן להאכיל אותה אפילו באופן מלאכותי, ואז תחשב לטריפה.
לגבי הרחם, למדנו, שלמרות שניטל לגמרי מן הבהמה, היא תישאר כשרה, וראינו שהרחם מכונה "אם", "טרפחת", ו"שלפוחית"
בחלק השלישי למדנו שבהמה חרותה, כלומר בהמה שהריאות שלה צמקו כתוצאה מבהלה, אם הבהלה נגרמה בידי שמים, כשרה ובידי אדם – טריפה.
הבאנו את שיטת רבי שמעון בן אלעזר, שלמסקנה סובר שאם חיה אחרת גרמה לבהלה, דינה כמו אדם שגרם לבהלה וטריפה.
והבאנו את העצה שקיבל רבא בר בר חנה, שכדי לבדוק חרותה, צריך להשרות במים צוננים בקיץ ובמים פושרים בחורף, וכך נדע אם היא טרפה או לא.
בחלק הרביעי למדנן על הגלודה, כלומר, בהמה שנפשט ממנה העור.
במשנה רבי מאיר הכשיר וחכמים הטריפו. בגמרא הובאה ברייתא שממנה למדנו שרבי מאיר חזר בו והודה לחכמים שטריפה אא"כ נשתייר עור בשיעור של סלע.
מה הכוונה שיעור של סלע? או שהכוונה באזור השדרה פס ברוחב סלע, או גודל של סלע בכל ראשי הפרקים, או במקום הטבור.
מה יקרה אם יש עור בכל הגוף אבל אין במקומות שהזכרנו? נשארנו בתיקו.
בניגוד לדעות האלו הביאה הגמרא את דעת רב שבכל מקום בגוף אם ישאר שיעור של סלע של עור, לא נטריף את הבהמה, חוץ מהעור של בית הפרסות. ורבי יוחנן מתיר אפילו אם נשאר בבית הפרסות.
רבי אסי הקשה על רבי יוחנן, ממשנה שבה כתוב שעור בית הפרסות נחשב כבשר ולא כעור, בהקשר של טומאה וטהרה. וענה לו רבי יוחנן, שאותה משנה היא כדעת יחיד ולא נפסקה להלכה.
עד כאן להיום כל טוב.
תגובה אחת
שבדיור צ"ל שבדיוק, רטנה צ"ל קטנה,כ: כ צ"ל כ"כ, שי ברייתא צ"ל יש ברייתא, הבמה צ"ל הבהמה, לדול צ"ל לדון, בצום צ"ל בצאן, כזאתי צ"ל כזאת, בברייתאות צ"ל בברייתות, לרבא בר בר חנה צ"ל לרבה בר בר חנה, רבא בר בר חנה (X3) צ"ל רבה בר בר חנה, שבדני צ"ל שבדיני,