(עד. באמצע (חוזרים למשנה) – עד: 😎
חלק א – למה טריפה שנשחטה טהורה?
(המשנה, עב: 5+)
א. המשנה – למה השחיטה מטהרת בהמה טריפה מטומאת נבלה?
הרי לכאורה היא כמו בהמה טמאה (חזיר) שנשחטה – שהיא אסורה + נבלה!
תשובה: יש הבדל –
- שעת הכושר:
לבהמה טמאה לא היתה שעת הכושר (היא אסורה מההתחלה), ולכן מטמאת.
לבהמה טהורה טריפה היתה שעת הכושר (לפני שהוטרפה) – ולכן לא מטמאת.
דחייה: אז למה בהמה שנולדה טריפה בכל זאת לא מטמאת? (הרי לא היתה לה שעת הכושר!)
- במינה:
לבהמה טריפה יש במינה בהמות שראויות לשחיטה (אלו שלא טריפות),
אך לחזיר אין במינו הראוי לשחיטה, ולכן השחיטה לא מטהרתו.
ולפי זה: עובר שנולד בחודש ה8 – כיון שאין במינו שראוי לשחיטה (כי אינו בר קיימא) – הוא נבלה גם אם נשחט.
(עד. באמצע)
ב. מחלוקת לגבי עובר בן 8
המשנה הביאה את העובר בן 8 כיישום לסברא של "במינה" –
לבן 8 "אין במינו שחיטה" ולכן הוא אכן טמא.
(שחיטה אגב האם לא נחשבת כ"יש במינו שחיטה", כי זה לא שחיטה שלו).
הברייתא לעומת זאת מביאה אותו כדחייה לסברא של "במינה" –
לבן 8 יש במינו שחיטה (אגב אימו, כ"בן פקועה")[1], ולכן קשה על סברת "במינה" – אם יש במינו שחיטה, למה העובר טמא?
לכן דוחים את סברת במינו, ומחפשים סברא נוספת – בסעיף הבא.
ג. עוד סברא לכך שטריפה אינה טמאה כנבילה
רב יהודה – רב: "וכי ימות מן הבהמה… הנוגע בנבלה יטמא עד הערב".
מן הבהמה ולא כל הבהמה, להוציא טריפה שנשחטה.
(דילוג עד שליש תחתון עד המשנה)
חלק ב – משנה: האם יש "בן פקועה" בעובר בן 9 חי?
(כאמור:)
רבנן – יש בן פקועה,
ר"מ – אין בן פקועה, אלא צריך שחיטה.
דיונים על זה:
(עד. שליש תחתון)
א. שחיטת בן 9 חי בתוך האימא:
הקדמה: לגבי בן 9 חי שנמצא במעי אימו – יש מחלוקת במשנה הקרובה:
חכמים (ר"י) – יש דין בן פקועה.
ר"מ – אין, והוא צריך שחיטה.
אך שואל רב אושעיא: מה קורה אם לא שחט את האימא, אלא הכניס סכין ושחט רק את העובר?
אולי גם לר"מ שהחשיבו כיצור בפני עצמו, עדיין לא ניתן לשחוט לפני שנולד,
ואולי גם לרבנן שהחשיבו אותו כחלק מהאימא, אולי בכל זאת ניתן גם לשוחטו בפני עצמו ("ד' סימנים אכשר ביה רחמנא")?
ראיה ממשנתנו שאי אפשר לשחוט:
המשנה אמרה שעובר שנולד טריפה לא היתה שעת הכושר – משמע שלא היה אפשר לשוחטו בתוך הבטן עוד לפני שנוצרה בו הטריפה.
דחייה: המשנה התכוונה לטריפה שנוצרה מרגע יצירתו (למשל רגל חמישית), ולזה ודאי לא היה שעת הכושר גם בתוך הבטן.
(עד: בגמרא)
ב. ר' אושעיא: לא הילכו בו אלא על עסקי שחיטה
כלומר רבנן (ר"י) הקלו שלא צריך שחיטה, אך לא ב:
- שחלבו וגיד הנשה שלו אסורים (בניגוד לבן פקועה רגיל (מת או קטן מ9).
דחייה מברייתא: ר"י הקל גם בזה. - שיש בו איסור רביעה וחרישה עם חמור.
ג. ר"ל – ר"י מקל גם בדמו.
והרי אפילו בן פקועה רגיל דמו אסור, כל שכן בן 9!
אלא הכוונה:
בבן פקועה רגיל הדם אסור אך אין כרת (לא נחשב דם הנפש).
בבן 9:
ר"מ מחייב כרת כי כבר נחשב בהמה רגילה.
ר"י:
רי"ח – בזה מודה ר"י לר"מ שיש כרת (כגוף נפרד),
ר"ל – ר"חי מקל גם בזה ואין כרת (כחלק מהאם),
[שאלה: איך ר"י מקל בבן פקועה רגיל, הרי הוא לא דורש "דם הנפש" (מחייב גם בדם התמצית!),
תשובה: גם הוא דורש דם התמצית, ורק כשיש חיוב על דם הנפש יש גם חיוב על דם התמצית].
(עד: שליש תחתון)
ד. האם פודים פטר חמור על שה בן פקועה חי בן 9?
צדדי הספק לפי הגמרא:
לר"מ פודים, כי נחשב בהמה רגילה,
לר"י מצד אחד אולי לא, כי נחשב בן פקועה, מצד שני הרי הוא מסתובב כבהמה רגילה.
באמוראים:
מר זוטרא – לא פודים (אבל לא בגלל הסברא הנ"ל אלא מגזירה שווה: שה שה מקרבן פסח).
רב אשי – פודים (אין גז"ש, כי אם יש צריך לדרוש גם זכר תמים בן שנה, והרי לפדיון לא צריך את זה).
מרז זוטרא – יש גז"ש, אך מצד שמני יש גם ריבוי "תפדה תפדה" – ולכן לא צריך זכר תמים בן שנה.
(עד: 😎
ה. האם הוא נטמא כשני או ראשון מאימא שלו?
כלומר אחרי שחיטת האימא אך לפני שהעובר הוצא, והאימא נטמאה מאב הטומאה ונהייתה ראשון.
בבן פקועה מת – ודאי שהוא בטל לאימו ונחשב ראשון.
אך מה לגבי בן פקועה חי בחודש ה9:
לר"מ – ודאי שהם כשני גופים, והעובר שני לטומאה.
לר"י – שהעובר מותר אגב אימו, האם הם כגוף אחד גם לגבי טומאה? –
רי"ח – העובר שני לטומאה (הם כשני גופים)
ר"ל – העובר ראשון לטומאה עם האם (הם כגוף אחד).
(מתאים למחלוקתם לעיל סעיף ג לגבי כרת בדם של עובר חי בחודש ה9 בדעת ר"י: רי"ח – יש כרת, ר"ל – אין).
קושיות:
שתי הקושיות מניחות שהעברת טומאה והכשרה לקבל טומאה דומות:
- קשה על רי"ח:
[הקדמה:
איך בשר בהמה שנשחטה מוכשרת לקבל טומאה?
ר"מ – הדם מכשיר (=משקה), ר"ש – הדם לא מכשיר, אלא עצם השחיטה מכשירה (לה:, משנה קכז:)].
ראינו בבמשנה בעב. – יד בן פקועה שהיתה בחוץ בשחיטה: לר"מ – נבלה, לחכמים – טריפה, ומטמאת את שאר העובר במגע.
איך שאר העובר הוכשר לקבל טומאה?
לר"ל – בהכשר של האם, שהרי הם כגוף אחד לגבי טומאה.
לרי"ח – קשה.
תשובה: המשנה כשיטת ר"ש שההכשרה לטומאה היא ע"י השחיטה ולא ע"י הדם,
והרי לפי ר"י שחיטת האם נחשבת גם לעובר, וממילא מכשירה אותו לטומאה.
- קשה על ר"ל:
בן פקועה כנ"ל שעבר בנהר הוכשר לקבל טומאה.
והרי לפי ר"ל הוא כבר אמור להיות מוכשר מדם השחיטה?
תשובה: מדובר בשחיטה יבשה (וכרבנן שעצם השחיטה לא מכשירה).
[1] לכאורה המחלוקת בן המשנה לברייתא היא מחלוקת יסודית בהבנת בן פקועה:
למשנה – בן פקועה מותר כי הוא חלק מאימו.
לברייתא בן פקועה מותר כי השחיטה של אימו נחשבת שחיטה גם עבורו.
(ע: 8- עד עא: 9-)
חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה
א. תניא –
בהמה וחיה טמאים (ויקרא ה) – "או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם" (ומביא קרבן עולה ויורד).
בהמה טהורה (ויקרא יא,לט) – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא…".
ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?
בן עזאי:
1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"
דחייה – לא כתוב "וכל" אלא "בכל" – ונלמד לזה לעובר במעי אמו (ראה דף ע, חלק ב, B, A).
2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.
[A. מקור – (עא. 4+)
חיה בכלל בהמה (דברים יד) – "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים… איל וצבי ויחמור…".
בהמה בכלל חיה (ויקרא יא,ב) – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ…".
B. יישומים –
חיה בכלל בהמה –
1. בטהורות – לסימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה).
(וכן לטומאת נבילה, כדלעיל)
2. בטמאות וטהורות – לאיסור "בהמתך לא תרביע כלאיים".
בהמה בכלל חיה –
3. בטמאות וטהורות – רבי – שלגבי קרבן עו"י של טמא, לכאורה לא צריך לכתוב בהמה – ("או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם"),
ונכתב כדי להקיש למזיד (ויקרא ז,כא) – "ונפש כי תגע בכל טמא… או בבהמה טמאה… ואכל מבשר זבח השלמים… ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"), שזה דווקא כשאכל קודשים ולא עצם הטומאה.
4. בטהורות – שגם בהמה היא "יצירה" – (בראשית ב) "ויצר ה' אלוקים… כל חית השדה", ולפי ר"מ אשה יושבת ימי טומאה וטהרה על לידתה.
(גמרא שאחרי המשנה עא.)
חלק ב – טומאה וטהרה בלועה בגוף
רבה – אינן מטמאים/נטמאים
א. מנלן:
A. הטומאה לא יוצאת – מנבילה שבמעיו שלא מטמאת
("והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – ואח"כ טהור, גם אם אכל סמוך לשקיעה והנבילה עדיין במעיו ולא התעכלה).
קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?
תשובות:
1. יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.
2. כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).
B. הטומאה לא נכנסת –
קל וחומר מכלי חרס –
כלי חרס עם צמיד פתיל – מונע כניסת טומאה ולא מונע יציאת טומאה (כשאין טפח מעל הטומאה),
= אדם, שמונע יציאת טומאה, קל וחומר שמונע כניסת טומאה.
[הסבר הקו"ח:
1. יותר קל למנוע כניסת טומאה מיציאת טומאה.
2. קל וחומר רגיל – כלי חרס>אדם, שאצל אדם הטומאה לא יוצאת].
דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.
[שתי הבנות:
1. לא יותר קל למנוע כניסה, אלא כלי חרס מונע כניסה פשוט כי אינו מקבל טומאה מגבו.
2. דחייה רגילה של קל וחומר – אדם>כלי חרס.
דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),
C. עוד לימודים למצבים נוספים –
1. מניין שגם בלוע דרך פי הטבעת? (עא: 6+)
קל וחומר מהפה – פי טבעת יותר מעכל מאשר הפה, ולכן יחשב יותר בלוע, אז קל וחומר מדרך הפה, שלא מקבל ולא מטמא.
2. מניין שגם בלוע בבהמה?
קל וחומר מאדם – אדם>בהמה (שכן נטמא עוד בחייו),
דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).
דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.
(עא: 😎
ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –
