(עו. במשנה – עו: 11-)
חלק א – בהמה שנחתכו רגליה (חזרה לדיני טריפות)
הקדמה: מבנה הרגל:
ירך (קולית)
ארכובה עליונה
שוק
ארכובה תחתונה (רא"ש), וזה גם האזור של "צומת הגידים".
עוד עצם
במשנה: נחתכו רגליה:
מעל הארכובה – טריפה
מתחת לארכובה – לא טריפה,
ניטל צומת הגידים – טריפה (כרגע לא ברור אם הכוונה שרק ניטל הגיד או נחתכו הרגליים באזור הגיד).
גמרא –
א. פירושים:
עולא-ר' אושעיא – הכוונה לארכובה העליונה,
כלומר שאם נתחתכו באזור השוק – לא טריפה,
מלבד אם נחתכו בצומת הגידים – שאז טריפה.
ר"י-רב – ר' חייא – מחמיר: הכוונה לארכובה התחתונה.
ואז מה החידוש בנחתכו באזור צומת הגידים – הרי שם ממילא פסול?
עונה ר"י – ניטל הגיד בא לחדש עוד חומרא: שגם אם ניטל ללא חיתוך העצם – טרף.
[ואילו הרישא – מחדשת שגם בנחתך העצם ללא הגיד – טרף.
אבל מקשה עולא – הרי כתוב ברישא "נחתכו" – משמע שגם הגיד נחתך, למה הרישא לא הדגישה שזה גם עצם ללא הגיד?
ור"י שתק, אבל רש"י מדגיש שלא חזר בו, וכך פוסקים להלכה לחומרא – ארוכבה תחתונה + ניטל הגיד גם ללא העצם.
[ר"י – יכולתי לפרש שלמעלה מן הארכובה – הכוונה מעל צומת הגידים, ואז זה כן היה חידוש שגם בצומת הגידים זה פסול.
אבל ר"י דוחה את זה בעצמו, כי הרי זה לא מה שכתוב].
[רב פפא – מפרש את ר"י-רב אחרת, בצורה שמתאימה להלכה של ר' אושעיא].
לסיכום:
לעולא-ר' אושעיא – טרף רק אם נתחך הכל מארכובה עליונה ולמעלה.
לר"י-רב – ר' חייא – טרף – או אם נחתך העצם מארכובה תחתונה ולמעלה,
או אם ניטל צומת הגידים גם ללא שנחתך העצם.
(עו. שליש תחתון)
ב. מיקום צומת הגידים –
הגבול התחתון:
מחלוקת מה אמר רב אסי, מלמעלה למטה (ונפרש כרא"ש שכל דעה מוסיפה על הקודמת עוד קצת למטה):
- רבה – דאגרמא ולבר (מהעצם ולחוץ: מהמקום שבו הגיד מתרחק מעט מעצם השוק ואז נכנס לשריר).
- רבה בר רב הונא –מהאגרמא ולגיו (מהעצם ולפנים: מקום החיבור של הגידים לעצם),
- רבא בר רבה בר רב הונא – ממעל הערקומא (עצם קטנה שעל המפרק של הארכובה התחתונה).
[והיה תלמיד שאמר שגם מול הערקום עצמו,
אך אמר לו ר' אבא – זה רק ממעל לערקום, איפה שהטבחים מתחילים להפריד את הבשר מהעצם].
- ר"י-שמואל – צומת הגידין – מקום שהגידין צומתים (נראים מחוברים).
לא ברור אם התכוון לומר מיקום, אם כן – זה נראה כמו המיקום הכי תחתון.
הגבול העליון ("ועד כמה?"):
רב יהודה בשם שמואל – ממקום שצומתין עד מקום שמתפשטים (שנכנסים לבשר).
כמה זה יוצא? אביי: (ונראה שזה לפי שמואל. מה עם שאר הדעות לעיל?)
בשור – 4 בטדי (4 אצבעות),
בבהמה דקה (כבש, עז) – כמה סימנים:
צומת בגידים הגידים: בולטים, קשים, עבים, לבנים (מר בר רב אשי מחמיר יותר – גם כששקופים, העיקר שעוד לא אדומים)
למעלה מזה הם נבלעים בבשר, רכים, דקים, אדומים.
(עו: 2+)
ג. חיתוך צומת הגידים – כמה צריך לחתוך?
(משמע שהלכה כר"י-רב (חלק א), שגם אם נתחך צומת הגידים בפני עצמו זה מטריף, וכעת השאלה היא כמה צריך להיחתך).
A. בבהמה:
בבהמה יש שני גידים דקים ואחד עבה (שעבה משניהם יחד)).
מהמחמיר למקל:
רב יהודה–רב (גירסה 1) – מספיק שנתחך אחד מהם ברובו.
אמימר–רב זביד – כדי להטריף צריך או רוב בניין (שנפסק העבה) או רוב מניין (שנפסקו שני הדקים).
רב יהודה–שמואל – רוב מניין (שנפסקו שניים, משמע שלא משנה איזה)
(רב יהודה אמר לשמואל את מה שרב אמר, ואמר ששמואל הגיב: למה לפסול אם עדיין יש שניים, משמע שאם אין רוב – טריפה).
מר בר רב אשי–רב זביד – צריך גם רוב בניין וגם רוב מניין (למשל שנפסק העבה + דק אחד).
רב יהודה–רב (גירסה 2) – צריך שיחתך רובו של כל אחד מה3.
רבנאי-שמואל – צריך שייפסק לגמרי. אם נשאר אפילו כחוט הסרבל – כשר.
- B. בעופות (הדיון על עופות מובא באמצע הדיון על בהמות – עו: 7+))
אפילו נפסק 1 מתוך 16 הגידים שיש שם בעוף – טריפה.
(עו: באמצע)
ד. נשברה העצם
עד עכשיו עסקנו ברגל שנחתכה לגמרי.
עכשיו הגמרא חוזרת למשנה, ועוסקת גם ברגל שהעצם רק נשברה (שבר סגור או פתוח).
לעצם שנשברה יש שתי השלכות:
דין הבהמה – האם זה נחשב שהרגל נחתכה, ואז אם מעל הארכובה הבהמה טריפה.
דין הרגל – אם הרגל נחשבת חתוכה, הרי שזה איבר המדודלדל, וכמו שראינו בדף עג:-עד – הרגל אסורה באכיל מדרבנן (אך לא טמאה).
אז איזה שבר נחשב חתוך?
לגבי האיבר המדולדל אומרת המשנה –
אם רוב הבשר קיים – נחשב מחובר. אם אין רוב בשר נחשב חתוך (איבר המדולדל).
לגבי שאר הבהמה:
רב – אותה הגדרה (אם אין רוב בשר – נחשב חתוך לגמרי).
שמואל – יותר קל (גם אם אין רוב בשר, כל עוד יש גידים – לא נחשב חתוך).
להלכה:
- רב נחמן מקשה על שמואל – לא ייתכן שלעניין אחד זה נחשב חתוך (איבר המדודלדל) ולעניין בהמה זה לא (אנשים יאמרו שזה מוזר – האיבר נזרק לפח ואילו הבהמה כשרה, אפילו שזה מעל הארכובה).
- שלחו מארץ ישראל שהלכה כרב.
- כשר' זירא עלה לארץ ישראל שמע את ר' ירמיה אומר את דברי רב, ואמר לו שכן אמר שמואל, כלומר גם שמואל חזר בו.
[כששלחו מארץ ישראל, אמרו שהאיבר עצמו טמא,
ועל זה מקשה הגמרא מהמקורות שראינו בדף עג: שהאיברו באיבר רק מדרבנן והאיבר עצמו טהור].
(ע: 8- עד עא: 9-)
חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה
א. תניא –
בהמה וחיה טמאים (ויקרא ה) – "או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם" (ומביא קרבן עולה ויורד).
בהמה טהורה (ויקרא יא,לט) – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא…".
ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?
בן עזאי:
1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"
דחייה – לא כתוב "וכל" אלא "בכל" – ונלמד לזה לעובר במעי אמו (ראה דף ע, חלק ב, B, A).
2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.
[A. מקור – (עא. 4+)
חיה בכלל בהמה (דברים יד) – "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים… איל וצבי ויחמור…".
בהמה בכלל חיה (ויקרא יא,ב) – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ…".
B. יישומים –
חיה בכלל בהמה –
1. בטהורות – לסימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה).
(וכן לטומאת נבילה, כדלעיל)
2. בטמאות וטהורות – לאיסור "בהמתך לא תרביע כלאיים".
בהמה בכלל חיה –
3. בטמאות וטהורות – רבי – שלגבי קרבן עו"י של טמא, לכאורה לא צריך לכתוב בהמה – ("או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם"),
ונכתב כדי להקיש למזיד (ויקרא ז,כא) – "ונפש כי תגע בכל טמא… או בבהמה טמאה… ואכל מבשר זבח השלמים… ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"), שזה דווקא כשאכל קודשים ולא עצם הטומאה.
4. בטהורות – שגם בהמה היא "יצירה" – (בראשית ב) "ויצר ה' אלוקים… כל חית השדה", ולפי ר"מ אשה יושבת ימי טומאה וטהרה על לידתה.
(גמרא שאחרי המשנה עא.)
חלק ב – טומאה וטהרה בלועה בגוף
רבה – אינן מטמאים/נטמאים
א. מנלן:
A. הטומאה לא יוצאת – מנבילה שבמעיו שלא מטמאת
("והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – ואח"כ טהור, גם אם אכל סמוך לשקיעה והנבילה עדיין במעיו ולא התעכלה).
קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?
תשובות:
1. יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.
2. כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).
B. הטומאה לא נכנסת –
קל וחומר מכלי חרס –
כלי חרס עם צמיד פתיל – מונע כניסת טומאה ולא מונע יציאת טומאה (כשאין טפח מעל הטומאה),
= אדם, שמונע יציאת טומאה, קל וחומר שמונע כניסת טומאה.
[הסבר הקו"ח:
1. יותר קל למנוע כניסת טומאה מיציאת טומאה.
2. קל וחומר רגיל – כלי חרס>אדם, שאצל אדם הטומאה לא יוצאת].
דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.
[שתי הבנות:
1. לא יותר קל למנוע כניסה, אלא כלי חרס מונע כניסה פשוט כי אינו מקבל טומאה מגבו.
2. דחייה רגילה של קל וחומר – אדם>כלי חרס.
דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),
C. עוד לימודים למצבים נוספים –
1. מניין שגם בלוע דרך פי הטבעת? (עא: 6+)
קל וחומר מהפה – פי טבעת יותר מעכל מאשר הפה, ולכן יחשב יותר בלוע, אז קל וחומר מדרך הפה, שלא מקבל ולא מטמא.
2. מניין שגם בלוע בבהמה?
קל וחומר מאדם – אדם>בהמה (שכן נטמא עוד בחייו),
דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).
דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.
(עא: 😎
ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –
