(עו: 11- עח. סיום פרק בהמה המקשה)
חלק א – המשך השיעור הקודם: נשברה העצם
ההגדרה במשנה – "נשבר העצם… רוב הבשר קיים".
בברייתא – "נשבר העצם ויצא לחוץ… עור ובשר חופין את רובו".
- A. "חופין את רובו"
שתי דעות בר' דימי-ר' יוחנן: רוב היקפו של העצם או מכסים את רוב עוביו של העצם,
רב פפא – יש להחמיר כשתיהן.
- B. עור
הברייתא הוסיפה עור, עד כמה זה תחליף לבשר?
שתי גרסאות בעולא-ר' יוחנן:
- עור = בשר.
רב נחמן – הרי הברייתא אמרה עור ובשר, אז צריך לפחות חצי בשר.
- עור מצטרף לבשר (צריך חצי בשר).
רב נחמן – משמע בברייתא שצריך רוב בשר.
עולא – ראיתי את ר' יוחנן מתיר גוזל במקרה שהבשר היה חצי,
אך דוחה רב נחמן – לגוזל יש עור רך, כמו בשר, אך לבהמה – צריך רוב בשר.
- C. האם גידים רכים מצטרפים?
יש מחלוקת האם גידים רכים נחשבים בשר לגבי קרבן פסח –
רי"ח – כן, ר"ל – לא,
ואצלנו: רבה – התורה חסה על ממונם של ישראל, ולכן הקל כרי"ח.
רב פפא – הרי זה מחלוקת בדאורייתא, למה מקלים כי התורה חסה?
ורבה שתק.
למה שתק? הרי כללי הפסיקה שלו הן שהלכה כרי"ח?
תשובה – כי מסתבר שרי"ח בסוף הודה לר"ל בפסחים – שלא נחשב בשר.
(עז. 8+)
- D. נשבר העצם וגם חלק קטן נפרד ממנה לגמרי?
שאלו את רבא בכינוס הרבנים ואמר שזה לא משנה, מה שמשנה זה רוב בשר ועור כנ"ל.
- E. לקט שאלות על מצבים שונים של בשר ועור:
- מתלקט – יש רוב מפוזר,
- מתרוסס – הבשר המכסה דק
- מתמסמס – הבשר המכסה נרקב
- יש נקב (עגול) בבשר המכסה
- יש סדק (קו)
- הבשר נקלף – לא מונח על העצם על רחוק יותר באוויר
- השליש הפנימי של הבשר ניטל
[לגבי שתי השאלות האחרונות: הרי אמרנו כבר שגם עור נחשב, אז כל שכן כאן שיש עור וקצת בשר?
דחייה – אולי זה דווקא במקום שבו אמור להיות רק עור, והעור מחובר שם טוב, כמו בקצה העצם]
- נקדר כמין טבעת –
יש רוב היקף, אבל יש חיתוך עגול שמקיף לגמרי את כל אזור השבר, כך שהבשר שעליו מנותק מהבשר שבשאר היקף הרגל –
[תשובה – יש דרך לרפא את זה ולכן זה כשר].
(עז. במשנה)
חלק ב – שליה
א. ההיתר, האיסור והמקור:
במשנה – שליה מלאה נוזל נחשבת וולד (כי הוולד כנראה התמוסס בה).
אם היא בתוך הבטן בשחיטה – מותרת וטהורה.
יצא חלק ממנה – חוששים שזה הראש – והכל אסור.
מקור: "כל… בבהמה… אותה תאכלו". –
כל בבהמה – לרבות,.
אותה – למעט.
למה צריך מקור? זה ברור, כמו דיני בן פקועה שלמדנו!
תשובה – אכן לא צריך מקור, וזה רק אסכמכתא.
(עז. 1-)
ב. טומאה –
במשנה:
אם היא בפנים – טהורה כמו כל בן פקועה.
אם יצאה – עדיין טהורה כי זה מגעיל ורוב האנשים לא אוכלים את זה.
טהורה מטומאת מאכל – אא"כ חישב עליה
טהורה מלהחשב כנבלה – אפילו אם חישב עליה.
בגמרא –
שואל ר' יצחק בר נפחא – אם בישל הרבה עור חמור – מה הדין?
ודוחה הגמרא, מה השאלה, זה בדיוק כמו הדין במשנה לגבי שליה:
אם לגבי להיחשב כנבלה – ברייתא מפורשת שגם אם בישל – לא נחשב.
אם לגבי טומאת מאכל – ברייתא מפורשת אומרת שאם חישב או שלק עור – נחשב מאכל לגבי טומאת מאכל.
תשובה: השאלה לגבי טומאת מאכל, שאולי אפילו אם שלק – לא ייחשב, כי עור חמור מגעיל במיוחד.
(עז: שליש עליון, חזרה לעניין האיסור וההיתר)
ג. אם יצאה מקצתה אסורה, אבל מה אם יש שם עוד ולד?
אם הולד קשור בשליה – ודאי שהולד ממנה, ואז מה שעדיין בתוך הבטן מותר.
אם לא קשורה עמו (גירסה 2 (הגירסה הראשונה הפכה את הדעות) –
רי"ח – עדיין מניח שזה הולד של השליה, והשאר מותר.
ר"א – חושש שהיה ולד נוסף בשליה.
(וכן בברייתא לגבי אישה שהפילה שליה + ולד בעל צורת חיה, .
שחוששים שהיה שם עוד ולד –
אם היה עוד ולד – טמאה שבועיים,
אם לא היה עוד ולד – אין לה ימי טהרה אחרי השבועיים.
(עז: שליש תחתון)
ד. אם הולד קדוש
אם זה בכור – לא קדוש, וניתן לזרוק לכלבים
כי שמא היה נקבה,
וגם אם זכר – שמא היה נדמה.
אם זה בן של קרבן (כמו שלמים) – חושששים שקדוש,
כי גם אם נקבה הוא קדוש.
(עז: 6-)
ה. דרכי האמורי
אסור לקבור את השליה בצומת דרכים בפני דרכי האמורי.
העיקרון: אם יש הגיון בסגולה – אז מותר.
אז למה מותר לצבוע עצים בעייתיים באדום?
זה כדי שאחרים ידעו על הבעיה ויתפללו על העל העצים (כמו "טמא טמא יקרא").
(ע: 8- עד עא: 9-)
חלק א – [מאמר מוסגר] המקור לטומאת נבילה
א. תניא –
בהמה וחיה טמאים (ויקרא ה) – "או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם" (ומביא קרבן עולה ויורד).
בהמה טהורה (ויקרא יא,לט) – "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה הנוגע בנבלתה יטמא…".
ר' יונתן – מניין שגם בחיה טהורה?
בן עזאי:
1. בן עזאי – (ויקרא יא,כז) "וכל הולך על כפיו (בהמה טמאה), בכל החיה ההולכת על ארבע (לרבות נבלת חיה טהורה) טמאים הם לכם"
דחייה – לא כתוב "וכל" אלא "בכל" – ונלמד לזה לעובר במעי אמו (ראה דף ע, חלק ב, B, A).
2. רי"ש – חיה בכלל בהמה ולהפך.
[A. מקור – (עא. 4+)
חיה בכלל בהמה (דברים יד) – "זאת הבהמה אשר תאכלו, שור שה כשבים… איל וצבי ויחמור…".
בהמה בכלל חיה (ויקרא יא,ב) – "זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה אשר על הארץ…".
B. יישומים –
חיה בכלל בהמה –
1. בטהורות – לסימני טהרה (מפרסת פרסה ומעלת גרה).
(וכן לטומאת נבילה, כדלעיל)
2. בטמאות וטהורות – לאיסור "בהמתך לא תרביע כלאיים".
בהמה בכלל חיה –
3. בטמאות וטהורות – רבי – שלגבי קרבן עו"י של טמא, לכאורה לא צריך לכתוב בהמה – ("או נפש אשר תגע… או בנבלת חיה טמאה או בנבלת בהמה טמאה… והוא טמא ואשם"),
ונכתב כדי להקיש למזיד (ויקרא ז,כא) – "ונפש כי תגע בכל טמא… או בבהמה טמאה… ואכל מבשר זבח השלמים… ונכרתה הנפש ההיא מעמיה"), שזה דווקא כשאכל קודשים ולא עצם הטומאה.
4. בטהורות – שגם בהמה היא "יצירה" – (בראשית ב) "ויצר ה' אלוקים… כל חית השדה", ולפי ר"מ אשה יושבת ימי טומאה וטהרה על לידתה.
(גמרא שאחרי המשנה עא.)
חלק ב – טומאה וטהרה בלועה בגוף
רבה – אינן מטמאים/נטמאים
א. מנלן:
A. הטומאה לא יוצאת – מנבילה שבמעיו שלא מטמאת
("והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו וטמא עד הערב" – ואח"כ טהור, גם אם אכל סמוך לשקיעה והנבילה עדיין במעיו ולא התעכלה).
קשה – אולי לא מטמא כי כבר אינו ראוי לאכילת גר תושב?
תשובות:
1. יש מחלוקת למה צריך להיות ראוי – בר פדא – אדם, רי"ח – כלב. אז לרי"ח לא קשה.
2. כן ראויה לאדם (אם לא לעס, והאדם השני לא יודע מזה).
B. הטומאה לא נכנסת –
קל וחומר מכלי חרס –
כלי חרס עם צמיד פתיל – מונע כניסת טומאה ולא מונע יציאת טומאה (כשאין טפח מעל הטומאה),
= אדם, שמונע יציאת טומאה, קל וחומר שמונע כניסת טומאה.
[הסבר הקו"ח:
1. יותר קל למנוע כניסת טומאה מיציאת טומאה.
2. קל וחומר רגיל – כלי חרס>אדם, שאצל אדם הטומאה לא יוצאת].
דחייה – כלי חרס אינו מקבל טומאה מגבו.
[שתי הבנות:
1. לא יותר קל למנוע כניסה, אלא כלי חרס מונע כניסה פשוט כי אינו מקבל טומאה מגבו.
2. דחייה רגילה של קל וחומר – אדם>כלי חרס.
דחיית הדחייה – כלי חרס>אדם, שנטמא מאוירו (מובן להבנה 2),
C. עוד לימודים למצבים נוספים –
1. מניין שגם בלוע דרך פי הטבעת? (עא: 6+)
קל וחומר מהפה – פי טבעת יותר מעכל מאשר הפה, ולכן יחשב יותר בלוע, אז קל וחומר מדרך הפה, שלא מקבל ולא מטמא.
2. מניין שגם בלוע בבהמה?
קל וחומר מאדם – אדם>בהמה (שכן נטמא עוד בחייו),
דחיה – בהמה>אדם, (שכן אם נכנסים לבושים לבית מנוגע, בשביל שהבגדים ייטמאו האדם צריך לשהות והבהמה לא).
דחיית הדחייה – אין הבדל לגבי בית מנוגע, כי גם אדם שנכנס עם בגדיו על גבו (כבהמה) – הבגדים טמאים מיד.
(עא: 😎
ב. למה צריך את רבה, הרי שני הדינים כבר נאמרו –
