(צג: במשנה – צד: 1-)
הקדמה מציאותית:
שוקי הבשר היו מקומיים. מה שנשחט היום נמכר היום.
השוחטים היו רובם ככולם יהודים.
אם נמצאה טריפה, היו מקומות שהכריזו על כך ואז מכרו לגוי, והיו מקומות שלא:
במקומות שהכריזו – מותר למכור לגוי בשר טריפה, ומותר לקנות מגויים בשר מלבד ביום שבו הכריזו, שמא זה הטריפה.
במקומות בהם לא הכריזו – מותר למכור להם בשר טריפה, אך אסור לקנות מהם, שמא זה טריפה.
א. נתינת ירך לאדם אחר:
A . משנה – נתינת ירך עם גיד הנשה לגוי (לכאורה החשש: שימכור ליהודי) :
שלימה – מותר , כי היהודי יראה שלא ניקרו את הגיד.
חתוכה – אסור , כי היהודי יחשוב שהוציאו את הגיד.
שאלות :[1]
1. אם זה מקום שלא מכריזים – ממילא אסור לקנות מגוי כלום, ואין חשש, ומותר לתת לו.
2. גם אם זה מקום שמכריזים, ואז אכן יש חשש שיהודי יקנה, למה שלימה מותר?
הרי אולי הגוי יחתוך, ועדיין היהודי יחשוב שהוציאו את הגיד?
תשובות :
1. לגבי החשש שיחתוך – לא חוששים, כי הקונה היהודי יבחין שזה חיתוך של גוי.
לכן שלימה מותר.
2. לגבי מקום שלא מכריזים, שאז לכאורה אין חשש שיהודי יקנה –
a. עדיין יש חשש, אם במקרה הוא ראה את היהודי הראשון מוכר לגוי ואומר לו שזה כשר (ריטב"א, או שכיוון שלא אמר לו שאינו כשר, יניח שזה כשר). לכן חתוכה אסור.
b. הסבר אחר לגמרי: החשש כלל אינו שימכור ליהודי (שהרי אסור במקום כזה)
אלא איסור של גניבת דעת הגוי (שהגוי חושב שהיהודי מכר לו משהו שגם לו עצמו מותר, ושמואל אמר שגם דעת גוי אסור לגנוב). לכן חתוכה אסור.
(דילוג צד. שליש עד 5-)
B . ברייתא – נתינת ירך עם גיד הנשה
ליהודי:
שלימה: מותר, כי היהודי יראה שלא הוציא את הגיד, חתוכה – אסור, כי יחשוב שהוציא.
לגוי :
רישא : מותר לתת לגוי בין חתוכה בין שלימה, כי הגוי לא ימכור ליהודי,
אמצע : לא מוכרים טריפות לגוי: 1. שמא ימכור ליהודי. 2. כי מטעה אותו (אם לא אומר לו).
סיפא : לא ישלח גוי לקנות בשבילו בשר: 1. חשש אנסים (שהגוי לא ישלם למוכר). 2. שמא המוכר ימכור המוכר לגוי טריפה.
הברייתא לא ברורה:
ברישא ובסיפא לא חוששים שהגוי ימכור ליהודי (מקום שלא מכריזים), ולכן מותר למכור לגוי.
באמצע חוששים שימכור ליהודי (מקום שמכריזים), ולכן אם אירע אונס ושכחו להכריז – אסור למכור לגוי.
תשובות:
1. אביי: אכן הרישא והסיפא במקום שלא מכריזים והאמצע במקום שמכריזים.
2. רבא: הכל במקום שמכריזים,
האמצע מובנת כנ"ל, ששכחו להכריז ואז אסור למכור לגוי.
הרישא והסיפא במקרה שבו אכן הכריזו, ולכן באותו יום מוכרים לגויים ולא חוששים שימכרו ליהודי.
3. רב אשי: הכל במקום שאין מכריזים,
הרישא והסיפא מובנות כנ"ל,
באמצע (כמו שראינו לעיל) שמא הקונה יראה את היהודי מוכר לגוי , ויניח שזה כשר ויקנה (כיוון שלא אמר לו שזה לא). [2]
C . איך מכריזים?
"נפל בישרא לבני חילא".
ולמה לא אומרים "נפל טריפתא"?
כי אז הגויים לא ירצו לקנות.
והרי מטעים בזה את הגוים?
הגוי מטעה את עצמו .
(צד. שליש עד 5-)
חלק ב – גניבת דעת
א. גניבת דעת גוי
בהסבר האחרון של המשנה: שמואל אמר שאסור.
(ומשמע שגם אם לא אמר לו בפירוש, אלא רק נותן לו לחשוב שמכבד אותו מזה שהירך חתוכה,
וגם בנותן מתנה ולא רק במוכר).
אבל הגמרא: שמואל לא אמר בפירוש אלא זה נובע מתוך סיפור, אך זה לא מוכרח:
הסיפור: שמואל אמר לשמש לתת לבעל המעבורת משהו כשכר, ונתן לו, ושמואל הקפיד. מה נתן ולמה הקפיד:
1. אביי – נתן לו תרנגולת טריפה שחוטה, והגוי הניח שזה כשר.
2. רבא – נתן לו יין בכלי של יין חי ונתן לו יין מזוג.
הדחייה: אולי השמש שמואל הקפיד על השמש מסיבה אחרת:
1. שהשהה אצלו טריפה.
2. שלא ציית להוראתו לתת יין חי.
משמע שאסור גם בלי
ב. ברייתות על גניבת דעת
A. ברייתא עם דוגמאות לאיסור גניבת דעת בענייני כבוד:
1. לא יזמין אותו לזעוד ויודע שלא יכול לבוא
2. לא ירבה לו מתנות ויודע שלא יקבל
3. לא יפתח "לכבודו" חביות ויודע שממילא כבר סגר למכור את השאר לחנווני
4. לא יתן לו פח שמן ריק (כי יודע שלא יסוך),
ואם לכבודו של השני – מותר.
וקשה – רב יהודה פתח חביות לכבוד עולא כשכבר סגר עם החנווני?
תשובות :
1. הודיע לו שכבר סגר עם החנווני.
2. רב יהודה ידע שבאמת גם אם לא היה סוגר עם החנווני – היה פותח.
B. ברייתא לגבי הטעיה במתנות:
1. לא יביא לבית האבל יין שנראה מלא אך הוא לא.
ובטח שלא ימלאהו במים.
ואם זה כדי לכבדו של האבל (בפני אחרים) – מותר.
C . ברייתא לגבי מקח וממכר ומתנות:
1. לא ימכור סדנל עור של נבלה בחזקת שחוטה (הטעיה + סכנת זיהום).
2. לא ישלח חבית יין עם שמן מעל (שאז המקבל יחשוב שזה שמן ויבנה על זה ויזמין אורחים).
(וקרה מקרה שהמארח התאבד מרוב בושה כשגילה שזה לא שמן).
3. (וכן האורחים לא יתנו את מה שקיבלו לבן בעל הבית)
(ומעשה שגם זה גרם להתאבדות המונית).
(צד: 10-)
ג. אם הטעו את עצמם מותר:
1. בברייתא הנ"ל – מכריזים שיש טריפה באופן מרומז.
2. סיפור על רבא ורב ספרא שפגשו את מר זוטרא,
ורב ספרא אמר לו שלא יצאו לקראתו,
ורבא – היה עדיף לתת לו לחשוב שכן כי הוא הטעה את עצמו. [3]
[1] בגמרא השאלות מוצגות כשתי אופציות להבין את המשנה – במקום שמכריזים או במקום שלא מכריזים, ושתי האופציות קשות. בשיעור, לצורך הפשטות, הצגנו את זה כשתי שאלות נפרדות על המשנה, כי הרי השאלה שמא הגוי יחתוך רלוונטית עקרונית גם למקום שבו לא מכריזים (אחרי שנתרץ למה בכל זאת חוששים שימכור ליהודי). אמנם שם נוכל לתרץ שכיוון שהיהודי השני ראה את המכירה – ידע שכבר מההתחלה הירך היתה חוכה או לא.
[2] כאן הריטב"א אומר שעצם העובדה שהיהודי לא אמר לגוי שזה טריפה – זה מספיק כדי לגרום ליהודי השני להניח שזה כשר. בתירוץ השני על המשנה לעומת זאת הריטב"א אמר שהחשש שהמוכר יאמר בפירוש לגוי הקונה שזה כשר.
[3] לעומת זאת בסעיף A (על המשנה), ראינו שאסור לכאורה גם כשמטעה את עצמו (היהודי רק נתן לו בשר חתוך ולא אמר כלום). וי"ל שגם זה נחשב שהיהודי הטעה אותו, כי הרי נתן לו ירך חתוכה, לעומת המקרה של רבא ורב ספרא שהם לא אמרו כלום מצידם שיכול היה להטעות, ולעומת ההכרזה שנמצאה טריפה שההכרזה לא כוונה כלפי הגויים ולכן לא היהודים הטעו אותם.
