להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת ערכין לחץ כאן.
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
(לא. במשנה – לא: במשנה)
משנה :
(במוכר שדה אחוזה – לא גואל בשנתיים הראשונות, ואז גואל תמיד, וביובל חוזרת מאליה),
בבית עיר חומה – גואל שנה אחת, ואם לא גואל – נשארת אצל הקונה לצמיתות.
הפסוק : "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה, והיתה גאולתו עד תום שנת ממכרו, ימים תהיה גאולתו".
א. מתי יכול לגאול?
פשט משנה – מיד, ועד שנה.
אך רבי – צריך לחכות יומיים ("ימים תהיה גאולתו").
דיון במקורות:
רבי | רבנן | |
עד תום שנת ממכרו | מיום ליום + מעת לעת | מיום ליום |
ימים | שמחכה יומיים | מעת לעת (משעה לשעה) |
(תמימה | לעיבורה (שנת חמה) | לעיבורה (חודש העיבור)) |
(לא. שליש תחתון)
ב. ריבית
כשהמוכר גואל הוא מחזיר לקונה את מלוא הסכום שקיבל,
כך שיוצא שהקונה ישב בבית בלי לשלם כלום, וזה סוג של ריבית:
במשנה : "הרי זו כמין ריבית" – אבל לא באמת (כי זה רווח ממכר, לא מהלוואה).
בברייתא : הרי זו ריבית גמורה,[1] אלא שהתורה התירתו.
מתרץ רי"ח – זה מחלוקת תנאים:
אם הלווה נתן למלווה שדה כמשכון (זה מכור למלווה אא"כ הלווה יפרע ואז זה היה משכון), ובינתיים המלווה אוכל פירות:
לר"י – מותר (משנתנו)
לרבנן – אסור (הברייתא)
הסברים:
1. רי"ח: צד אחד בריבית:
לר"י – מותר, לרבנן – אסור.
2. רבא (תוס'): צד אחד בריבית אסור – אסור (ובבית עיר חומה התורה התירה).
אלא שבר"י ורבנן ובמשנה ובברייתא מדובר שהתנו שהקונה/מלווה אוכל בינתיים פירות, אבל שאם בסוף הקרקע תוחזר – אז ישלם על מה שאכל, שזה בעצם " ריבית על מנת להחזיר" –
לר"י ולמשנתנו – מותר, לרבנן ולברייתא – אסור.
(לא: 4+)
ג. מהמשנה: מת המוכר/לוקח
היורשים פודים מהיורשים.
פשיטא!
תשובה : היינו חושבים שזה רק הקונה מהמוכר המקורי ("ואיש כי ימכור… לקונה אותו…),
קמ"ל שגם היורשים ("והיתה גאולתו" – מכל מקום).
(לא: 10+)
ד. חישובי שנה
A . מהמשנה: ראובן מכר לקונה 1 שמכר לקונה 2
ראובן יכול לגאול רק עד שנה מהמכירה לקונה 1 – "עד מלאת לו שנה תמימה".
אם עוברת השנה – מי מקבל את הקרקע?
ר' אלעזר – לקונה ה1.
כיוון שסופרים לפי הראשון זה מראה שהשני הוא רק סוג של תת סעיף של הראשון,
אבל באמת היחיד שיש עליו את דיני בתי עיר חומה הוא הראשון.
רי"ח – לקונה ה2
ר' אבא בר ממל: השני קנה מהראשון את הזכות לפדות.
(לא: שליש)
B . ר' אבא בר ממל: מכר בשנה מעוברת:
אם מכר ב1 באדר ב – נחלט ב1 באדר שנה הבאה.
אם מכר ב15 באדר א – נחלט שנה הבאה ב15 באדר!
רבינא: איך ייתכן שמי שמכר ראשון יחלט שני? (אמנם סופרים את חודש העיבור, אבל זה לא נחשב ל"מיום ליום", אלא מחכים שחודש העיבור ייגמר ואז עושים מיום ליום – כלומר עד 1 באדר).
אבל ר' אבא (מסביר רב פפא): חודש העיבור נחשב כמו חודש רגיל באותה שנה.
[אגב זה, עוד ר' אבא בר ממל ורבינא דומים לגבי בכור (צריך להקריבו תוך שנה):
נולד ב1 באדר ב – צריך להקריב עד 1 באדר שנה הבאה.
נולד ב15 באדר א – צריך להקריב עד 15 באדר שנה הבאה.
רבינא: איך ייתכן שמי שנולד ראשון תיגמר לו שנה שני?
אבל ר' אבא: חודש העיבור נחשב כמו חודש רגיל באותה שנה.
ולמה ר' אבא אומר את זה פעמיים?
היינו חושבים שדווקא בבתים חודש העיבור נחשב שנה כי כתוב "תמימה", קמ"ל שלומדים משם ("שנה – שנה") לבכור.
(לא: אמצע)
C . שנה תמימה (במשנה ובברייתא):
ת"ק – להוסיף את חודש העיבור.
רבי – שנת חמה (365) ולא רק שנת לבנה (354), ולא משנה אם זו שנה מעוברת או לא.
(לא: שליש תחתון)
ה. בית שניתן במתנה
("וקם הבית אשר בעיר… לצמיתות, לקונה אותו לדורותיו, לא יצא ביובל")
A. ברייתא: לצמיתות:
1. לחלוטין.
2. לרבות מתנה (כי אפשר היה לכתוב "לצמית")[2]. וכן במשנתנו.
B. ר"מ – לגבי יובל אמר שבית ששדה שניתנה במתנה לא חוזרת ביובל,
אז לכאורה גם לגבי עיר חומה (ואז מה? יש מפרשים שלא יחלט, ויש מפרשים שיחלט אפילו בתוך השנה).
אך רב פפא: אולי כאן מודה ר"מ כי יש לימוד (לצמיתות)?
אך דוחים את רב פפא: גם ביובל יש לימוד (תשובו) ור"מ לא מקבל אותו (אז כנראה שלדעתו כשכתוב מר זה דווקא מכר ושום ריבוי לא ישנה את זה (שו"ת פרי יצחק (בשוטנשטיין)).
(לא: 10-)
ו. המקדיש בית בבתי ערי חומה
(התורה עוסקת במוכר/מקדיש שדה אחוזה ובמוכר בית עיר חומה, אבל לא במקדיש בית עיר חומה).
("וקם הבית אשר בעיר… לצמיתות, לקונה אותו לדורותיו, לא יצא ביובל")
ת"ר – גואל לעולם,
"לדורותיו" – רק למי שיש לו דורות (תולדות).
אא"כ מישהו אחר פדה – נחלט לו תוך שנה מהקנייה, והבעלים המקורי כבר לא גואל.
מקור "לצמיתות לקונה אותו" – אפילו למי שקנאו מההקדש.
ז. לא יצא ביובל
לכאורה מיוצר (כבר כתוב לצמיתות, לדורותיו).
אלא ללמד שאפילו אם היובל פגע בתוך השנה הראשונה – עדיין נשאר אצל הקונה (אא"כ נגאל).
