סיכום הדף יומי – בבא בתרא צד
(צג: במשנה למטה – צד: 4 שורות מלמטה)
מתי המוכר חייב לפצות על טיב הסחורה? א. מוכר פירות (למשל), הקונה לא יכול להתלונן אם יש כמות סבירה של פסולת (בתבואה – רובע קב לסאה (1/24)). ורב קטינא – השיעור של רובע זה בקטניות בחיטין, אך עפר – גם פחות מזה.
ב. מה סברת הדין במשנה שעד רובע קב לא מקבל פיצוי? A – הקונה מצפה לתבואה נקייה, אך אחרי הקניין לא מקפיד לחפש בשביל כמות כ"כ קטנה. B – כבר מראש הקונה מוחל על כמות זו.
ג. רב הונא – אם יש יותר, מקבל פיצוי על הכל. הסברים, לפי A – מן הדין (כי כשיש יותר, כבר מקפיד על הכל), לפי B – קנס למוכר שמא ערבב פסולת במכוון.
ראיות וקושיות על רב הונא:
1. בכלאי זרעים, אם יש רובע ומעלה – מספיק שיוריד עד רובע, ולא הכל. תירוץ – גם שם מעל רובע – מוריד הכל, רק ברובע עצמו שזה דרבנן – יוריד מעט. ור' יוסי שם שסובר שאפילו ברובע יוריד הכל – חומרא מיוחדת שלא יראה כשם כלאיים בידיים.
2. בוויכוח מי הפקיד ה-200 ומי ה-100 – ר' יוסי כרב הונא שקונס השקרן ואף אחד לא יקבל כלום, רבנן לא כרב הונא – שניהם יקבלו 100. דחייה – שם מצד אחד יש ודאי רמאי, ומצד שני לכל אחד ודאי מגיע 100.
3. בשטר הלוואה עם ריבית – ר"מ קונס את המלווה (כרב הונא) ולא יגבה אף הקרן, ורבנן לא (לא כר"ה). דחייה – שם המלווה ודאי חוטא, ומצד שני הקרן ודאי שלו.
תגובה אחת
בסוף השיעור לגבי שטר שיש בו ריבית.
לדעת ר"מ אינו גובה את הקרן. האם כוונתו שאין גובה כלל את הקרן, או שאינו גובה את הקרן בשטר, אך אם יש עדים או מודה חייב.
וכן לדעת חכמים גובה את הקרן, האם כוונתם שגובה בשטר.
עי' שו"ע חו"מ סי' נ"ב סעיף א', ברמ"א ובנושאי כלים. וזו מחלוקת כיצד לפרש את הגמרא.