סיכום הגמרא, בבא בתרא קלה
(קלה. אמצע העמוד – קלו. במשנה)
א. אישה שיש חזקה שאין לבעלה ז"ל אחים וגם הבעל אמר כך, אך יש קול שיש עדים במקם רחוק שיודעים שיש, ר' יוסף – לא חוששים (כר' חנינא בשבויה), ופטורה מחליצה, אביי – חוששים (האיסור בשבויה יותר קל, לכן שם לא חששו).
ב. אדם לא נאמן לומר שזה אחינו (אפילו שטוען "ברי"), ושאר האחים (שלא יודעים, ="שמא") יקבלו כרגיל, ורק מי שמעיד יחלוק עמו. רבא – מכאן שברי>שמא. אביי – אין ראיה, כי כאן גם האח המסופק (שהוא התובע) הוא בשמא.
ג. אם האח המסופק נפטר כל האחים יירשו, אך לא מהנכס שהאח המעיד נתן לו. ומה עם שבח שבא מעצמו מהנכס הנ"ל? תיקו.
ד. משנה – מתנת שכיב מרע מיוחדת בזה שהיא גם בע"פ + לאחר מיתת הנותן. אם אדם בכל זאת כתב שטר שיקנה לאחר מיתה (דייתיקי), מניחים שרצה שיחול רק ע"י מסירת השטר, אז אם נפטר ומוצאים את השטר עליו (המקרה במשנה), או שאמר לכתוב ולמסור אך נפטר לפני שהספיקו (המקרה של ר"א, ושרי"ח אישר) – לא יתנו השטר. אך רי"ח מגביל – אם מהניסוח משמע שהשטר רק שטר ראיה, והקניין נעשה בע"פ, אז יתנו.
4 Responses
לגבי סעיף ב-ג – לא מובן לי – אם האח המסופק (בשיעור קראנו לו יוסף), הוא עצמו בשמא ולא טוען שאלו הם אחיו, למה כשהוא נפטר הם יורשים אותו? פשוט כי יש אח אחד שאומר שזה אחיו?!
ברש"ש העיר שלכאורה כיון שאין כאן אב דוע הרי הנכסים הפקר, וכל הקודם בהם זכה.
ומבאר שמדובר באופן שזה שטוען שהוא אחיו בברי קדם וזכה בהם.
אתה מתכוון שגם אם מישהו יתפוס לפניו כי זה הפקר, זה שטען ברי (ראובן במקרה שלנו) יוכל להוציא ממנו פשוט כי טען ברי?
לא.
לדבריו של הרש"ש אין לו שום עדיפות על פני כל אדם אחר, אלא שאם תפס כבר, ואז אף אחד לא יכול להוציא מידיו, בכל זאת צריך הוא להתחלק עם אחיו.