בבא בתרא קעה – גמרא דף יומי

Download

סיכום הגמרא, דף יומי בבא בתרא קעה

(קעד: 5 שורות מלמטה – קעו. שורה 4)
א. מחלוקת האם שיעבוד נכסים הוא מהתורה (רשב"ם – גם לגבי נכסים שאצל הלווה, תוס' – המחלוקת רק לגבי נכסים משועבדים אצל אחרים כמו לקוחות, יורשים והקדש).
שיטה 1 – שיעבודא דאורייתא – (עולא) לכן מהתורה גובה מלקוחות (רי"ח ור"ל – גם מיורשים) גם בהלוואה בשטר וגם בהלוואה בע"פ. מדרבנן, אם זה הלוואה בעל פה – לעולא – לא גובה (כי אין "קול" ולא יכלו לדעת), רי"ח ור"ל – גובה (אולם ראשונים מבארים שגם לדעתם לא גובה).
שיטה 2 – שיעבודא לאו דאורייתא – (רבה) לכן מהתורה בכל מקרה לא גובה מלקוחות (רב ושמואל – גם יורשים). מדרבנן – בשטר תקנו שיגבה (כדי שלא תנעול דלת בפני לווין), בעל פה – מלקוחות לא גובה (לא תקנו, כי לא יכלו לדעת), מיורשים – רב פפא – גובה (אין הסברא של "קול"), רב ושמואל – לא גובה.

ב. 1. שכיב מרע שטוען שחייב לאחר ("מנה לפלוני בידי"), וזה יבוא על חשבון ההקדש (כי הקדיש לפני כן) או היורשים – לא חושבים שמשקר, אך אולי יש סברא שלא היה רציני (ורק רצה שלא יחשבו שהוא או הם עשירים מדי). רב הונא (בהקדש) – נאמן, רב ושמואל (ביורשים) לא נאמן. ר"נ – למה יש הבדל? תשובה – אין הבדל, ובשניהם לא נאמן, אא"כ אמר "תנו". אלא שרב הונא דיבר במקרה בו למלווה יש שטר (למסקנה – מקוים), ורב ושמואל – שיש לו שטר אך לא מקוים, ורק אמירה של "תנו" מצד הלווה יכולה לקיים את השטר.
2. טען שחייב כנ"ל, והיורשים טוענים: 1. שכבר שילמו – בהו"א נאמנים דווקא ב"מנה לפוני" ולא ב"תנו", אך מסברא זה הפוך, לכן: 2. שהאבא חזר בו – ב"מנה לפלוני" – נאמנים, ב"תנו" לא נאמנים.
3. לווה שהודה בפני התובע ועדים, באדם רגיל – יכול לומר "משטה הייתי", אא"כ אמר "אתם עדי", אך בשכיב מרע – הוא נאמן בכל מקרה.