הדף היומי – עירובין דף מ

להורדת תמלול מלא של שיעור הדף היומי המוקלט לחץ כאן

סיכום דף יומי עירובין דף מ

(לט: 2- עד מ: 3-)

חלק א – מלאכת גוי עבור יהודי

העקרון הוא – כשגוי עושה איסור עבור יהודי:
במלאכת דאורייתא (ציד) – אסור גם ליהודי אחר להנות מהמלאכה בשבת + בכדי שיעשו במוצ"ש.
במלאכת דרבנן (תחומין) – רק למי שנעשה בשבילו אסור, אך ליהודי אחר מותר.

א. סיפור הצבי שראינו אתמול –

הביאו צבי עבור הריש גלותא,
רב ששת לא אכל, ר"נ ורב חסדא אכלו.

אתמול הסברנו שהמלאכה האסורה היא צידה (דאורייתא),
והמחלוקת סביב דני ימי יו"ט של גלויות,

היום נראה גרסה שהמחלוקת בנושא אחר לגמרי –
לא צדו, אבל הביאו מחוץ לתחום (איסור דרבנן),

לכן ר"נ ורב חסדא התירו ואכלו,
אך רב ששת אסר – כי נחשב שהוא עבור כל מי שבבית הריש גלותא.

(ומה שראינו אתמול שרב ששת פגש את רבה בר שמואל והביא לו ברייתא לגבי 2 ימי יו"ט – לא קרה מעולם).

ב. גוי הביא לפת למחוזא –

רבא ראה שהיא יבשה, מכאן הסיק שנקטפה אתמול לפני שבת (דאורייתא),
וכל האיסור הוא רק תחומין (דרבנן)

ולכן התיר לקנות ממנו ביו"ט, שהרי לא הובאה עבורם.

אך אח"כ הסוחרים הגויים הביאו יותר לפתות, ורבא הבין שהם מרבים בשביל היהודים, ונחשב שהובאו עבורם – ואסר.

ג. גוים תלשו הדסים בשביל יהודים ביו"ט
ביו"ט עצמו ודאי אסור – כי זה מלאכת דאורייתא עבור יהודים, ובמוצאי יו"ט צריך "בכדי שיעשו".

אבל כאן הסיפור קרה ביו"ט שני של גלויות בימינו (שזה כבר לא ספק, כי יש לוח שנה), האם גם בזה מחמירים במוצ"ש בכדי שיעשו?

רבינא הקל להריח מיד,

           והקשו עליו:

1. רבא בר תחליפא – עקרונית באמת מותר, אבל תחמיר עליהם כי אינם בני תורה (ויבואו לזלזל ביו"ט שני של גלויות).
2. רב שמעיה ורבא – גם ביו"ט שני גם בני תורה צריכים בכדי שיעשו.

(מ. מתחת לאמצע)

חלק ב – הזכרת ראש חודש בתפילת ראש השנה (ותפילת ר' דוסא במשנה)

א. הקדמה – איך מזכירים כמה אירועים של יום אחד (שבת שחלה בר"ח וחול המועד, ביו"ט, בראש השנה)

(מ: 3+ שתי ברייתות)

בתפילות יו"ט ושבת, וכן מוסף ר"ח ושבת –

ב"ש – מוסיפים ברכה בפני עצמה (בשבת ר"ח – יוסיפו ברכה 8 לר"ח, בשבת ר"ה – יוסיפו ברכה 10 לשבת)
ב"ה – לא מוסיפים ברכה, אלא כוללים בברכה המרכזית,

איפה מוסיפים?
בברייתא אצלנו – רק באמצע הברכה[1], אך בחתימה רק של שבת.
אך רבי בביצה (יז. לגבי שבת יו"ט) – גם בחתימת הברכה (בא"י מקדש השבת וישראל והזמנים").

בשחרית, מנחה ערבית של ר"ח– גם לב"ש לא מוסיפים ברכה (שהרי גם בר"ח ביום חול לא מוסיפים), אלא:

ת"ק ור"א – לא מזכירים בברכה המרכזית, אלא:

ת"ק – בעבודה (יעלה ויבוא),
ר"א – בהודאה,

רשב"ג ורי"ש בן רי"ח ב"ב – כן מזכיר בברכה המרכזית ("כולל").

(מ. שליש תחתון – חזרה לר"ה)

ב. נשאלה שאלה בישיבה של רב הונא: האם מזכירים ראש חודש בר"ה

סברות:

מזכירים – חלוקים במוספים (יש מוסף ר"ח ויש מוספי ר"ה).
לא מזכירים  – "זכרון אחד עולה לכאן ולכאן" (רש"י – ר"ה הוא תמיד ר"ח, ולכן הזכרת ר"ה כוללת את ר"ח).

ראיה מהמשנה – בסוף המשנה מובאת תפילת ר' דוסא בר"ה – החליצנו את יום ראש החודש הזה, אם היום אם מחר, וביום השני – אם היום אם אמש".
ולא הודו לו חכמים.

על מה לא הודו לו?

רב הונא – חכמים חלקו על עצם הזכרת ר"ח – כלומר לא מזכירים.
תלמידי רב הונא – הם רק חלקו על התנאי, אבל גם לחכמים כן מזכירים.

1. A. ראיה לתלמידי רב הונא מברייתא שכן מזכירים:
   שר' דוסא עשה אותו תנאי גם בשאר ר"ח (למי שגר רחוק מבית דין),
   וגם שם לא הודו לו חכמים – כלומר נחלקו על עניין התנאי.

ולמה נחלקו פעמיים? (בר"ה במשנה ובראשי חודשים בברייתא)

תשובה: כי בר"ה יש סברא לא להזכיר את התנאי, כדי שלא יבואו לזלזל במלאכת יו"ט (כי יבינו שזה רק ספק ר"ח וממילא גם ספק יו"ט), לכן צריך להשמיע שנחלקו גם בר"ח וגם בר"ה.

1. B. ראיה לרב הונא שלא מזכירים: –
   כמו שהקדמנו, לב"ש כשיש שני אירועים באותו יום (כמו ר"ה ושבת) – נותנים לאירוע ברכה בפנ"ע (ואז יש 10 ברכות). לפי זה – היו צריכים לתת ברכה נוספת לר"ח (11 ברכות).
   מכך שלא מוסיפים – סימן שלא מזכירים בכלל (ומזה שב"ה לא חלקו – סימן שמסכימים).

דחייה – ראש חודש זה שונה,
שהרי בשחרית מנחה ערבית גם ב"ש מודים שלא מוסיפים לו ברכה עצמאית,
ממילא גם לא במוסף.

אך דוחה הגמרא – זה לא נכון!
הרי ראינו בברייתא במפורש שבר"ח שבת לבית שמאי כן מוסיפים (ברכה 8)! ממילא צריכים להוסיף גם בר"ה.

קשיא.

                      (מ: שליש)

           ולהלכה ("מאי הוה עלה")? כרב הונא שלא מזכירים ר"ח בראש השנה.

(מ: שליש)

חלק ג – עוד שאלה של רבה לרב הונא: האם אומרים שהחיינו בר"ה ויו"כ?

א. סברות:

צריך – כי מגיע מזמן לזמן,
לא צריך – כי זה לא "רגל" ("והגיענו לזמן הזה" – "שלוש רגלים" = זמנים).

ב. דעות

1. A. רב הונא – לא ידע.
2. B. רב יהודה – מותר לברך (כמו כל דבר שמגיע אחת בשנה, אפילו דלעת של העונה החדשה),
   אבל זה לא חובה, (כי אמרו רב ושמואל – חובה רק בשלוש רגלים).
3. C. ראיה מברייתא שכן חובה:

קהלת – "תן חלק לשבעה וגם לשמונה" –
ר' יהושע: שבעה – פסח, שמונה – סוכות, "וגם" – שבועות, ר"ה ויו"כ.

לאיזה עניין הפסוק מזכיר אותם?

לכאורה שצריך שהחיינו.

דחייה – לא, אלא שצריך לברך עליהם בתפילה (ברכת "קדושת היום").

[דחיית האפשרות של שהחיינו:
הרי לא אומרים שהחיינו כל שבעת ושמונת ימי החגים!
תשובה – הכוונה שאם לא אמר ביום הראשון, יכול לומר בשאר.

והרי שהחיינו צריך יין? מדובר שהשיג יין. –

1. D. ראיה שלא חובה – שהרי שהחיינו צריך יין, וביו"כ א"א על יין (בגמרא זה דיון על הברייתא, אבל זו בעצם ראיה כללית).

תשובה: סוברים כר"נ שלא צריך יין.

[למה ביו"כ א"א לברך שהחיינו על הכוס?
כי כשמברך על הכוס צריך לטעום.
ולא יכול לתת לילד לשתות – כי אסור לתת לילד לעשות משהו שלי אסור (בניגוד לדעת רב אחא).
ואם יברך לפני כניסת הצום – ברגע שיברך זה יכניס את הצום מוקדם (כמו שקבלת שבת בתפילה מכניסה מוקדם את השבת)].

1. E. מאי הוה עלה?
   שלחו חכמים את רב יימר שיראה מה עושה רב חסדא בראש השנה,
   ורב חסדא ברך שהחיינו על הכוס בקידוש (ומשמע שרצה להראות לרב יימר שזה חובה).
2. F. והלכתא –
   חייבים לומר שהחיינו בר"ה ויו"כ,
   ולא צריכים לומר על הכוס (מנהגנו לברך בערבית בבית כנסת).

[1] ביו"ט וחול המועד אומרים "ותתן לנו ה' אלוקינו באהבה שבתות למנוחה ומועדים לשמחה…".
בשבת ר"ח מנהגנו לומר אתה יצרת, אך רש"י מביא גם בזה נוסח דומה לשל מוסף יו"ט וחול המועד.