הדף היומי – עירובין דף פא

סיכום דף יומי עירובין דף פא

דף פא

(פ: במשנה  עד פב. סוף הפרק)

חלק א – המאכל של העירוב והשיתוף

א. במשנה – המחלוקת –

ר' יהושע – דווקא פת שלימה (לא משנה הגודל, אך כן צריך כשיעור שראינו אתמול)

ר"א – בכל מערבין ומשתתפין חוץ מהמים והמלח.

והרי זה נאמר כבר במשנה כו: (לכאורה גם לעירובי תחומין וגם לעירובי חצרות)?
תשובה: נצרך לאפוקי מר' יהושע:

שבתחומין – לפי כולם "בכל" (ר' יהושע "מודה" לר"א),
בעירובי חצרות – יכולנו לחשוב שכאן יודה ר"א לר יהושע.
קמ"ל שר"א חולק על ר' יהושע.

          לגבי מה חולק ר"א?

1. רבה – שר"א אומר שאפשר בהכל.

דוחה אביי – ברייתא של ר' יהושע (דווקא פת), וגם הוא מתחיל ב"בכל מערבין", משמע שניסוח זה הוא לאו דווקא הכל,
אלא גם לר"א צריך דווקא פת (כ סוגי הפת).

2. רבה בר בר חנה – שאפשר גם פת פרוסה.

לסיכום:
בעירובי תחומין אפשר בהכל,
בעירובי חצרות – דווקא פת (כל סוגי הפת),

לר' יהושע – דווקא שלימה,
לר"א – גם בפרוסה.

(פא. רבע)

ב. פרטים לגבי איסור פרוסה לר' יהושע

1. A. למה לא? משום איבה.
2. B. ואם כולם יעשו בפרוסה? עדיין אסור, "שמא יחזור דבר לקלקולו".
3. C. ניטלה חלתה או דימועה?[1]

דימועה – מערבין (זה מתקן את החלה, לכן לא נחשב חיסרון)

חלתה (סתירה ותירוץ) –

רי"ח בן שאול – מערבין (סברא כמו בדימועה) – בשל נחתום (1/48)
ברייתא – לא מערבין – בשל בעל הבית (1/24)

1. D. חיבר פרסות בקיסם (סתירה ותירוץ) –

רב חסדא – מערבין – כשלא ניכר מקום התפר, כך לא תהיה איבה.
ברייתא – לא מערבין – כשניכר.

(פא. שליש תחתון)

ג. סוגי פת שאינם מ5 מיני דגן

פת אורז – מערבין,

פת דוחן –

ר' זירא-שמואל: מערבין,
מר עוקבא-שמואל: לא מערבין (אין דרך העולם לאכול פת דוחן)

פת עדשים –

ר' חייא בר אבין-רב: מערבין,

והרי שמואל זרק פת עדשים לכלב, ואפילו הכלב לא אכל!
תשובה – שם מדובר בפת גרועה במיוחד. במה היא גרועה:

1. שם זה היה פת מעורבת מכמה מינים.
2. רב פפא – שם הפת האפתה על גחלי צואת אדם.

[שתי התשובות למדו מפסוקים ביחזקאל (ד) שנצטווה להכין פת גרועה, כדי להראות לעם מה יאכלו בחורבן ובגלות.

אגב זה מסבירים גם את תחילת הפסוק של צואת האדם – "ועוגת שעורים תאכלנה" –

1. רב חסדא – שאלה אותה לשיעורים (קצת קצת, כמו כשיש רעב).
2. רב פפא – שצורת הפת היתה כלחפ שעורים (לא יפה).

(פא. משנה)

חלק ב – איך קונים חלק בשיתוף ובעירוב

א. העקרונות:

צריך שלכל דייר תהיה שותפות בעירוב. איך עושים את זה?

הכי פשוט – כל דייר נותן לכם ושם בסל משותף.

אבל אם רוצים שהדיירים ישלמו לאחד מהם והוא ידאג לזה, צריך לדאג שהם יקנו את חלקם. איך?

1. המערב יקנה לחם לעצמו, ואז יבקש ממישהו אחר להגביה אותו לעשות קניין עבור הדיירים (זכייה).
2. המערב יקנה לחם כשליח של כולם, וכך ההגבהה שהוא עושה קונה גם עבורה (שליח).

אבל – אם הוא קנה לחם, ואז משלמים לו על חלק בלחם – זה לא עובד, כי מעות לא קונות.

ב. אם נתנו לו כסף ולא פרטו באיזה דרך לעשות את זה:

אם המערב סתם אדם – זה מועיל, כי מן הסתם לא התכוונו לקנות ממנו אלא בשליחות או זכייה.

אבל אם המערב נחתום ופשוט נתן לחם משלו – כיון שרגילים לקנות ממנו – סביר שהדייר התכוון  לקנייה בכסף עצמו, ולא מועיל.

הערות:

1. כאמור, זה רק בסתם.
   אבל (פא: מתחת לאמצע) –
   אם אמרו במפורש שזה בשליחות ("ערב לי"),
   או אם עשו קניין סודר,
   אז מועיל.
2. (במשנה) אפילו אם בסוף הנחתום נתן למישהו שיגביה ויזכה עבור כולם – זה לא יועיל לדייר ששילם כסף, כי הוא התכוון "לקנות" את העירוב ולא התכוון על ידי זכייה, ואי אפשר לזכות אותו בעירוב שלא מדעתו.

(פא: שליש תחתון)

ג. לגבי זכייה בעירוב שלא מדעתו –

תזכורת לאתמול:

אם המערב מזכה את הדיירים משלו – ודאי שמועיל.

אם מזכה משלהם –

במשנה אתמול (פ:) – צריך להודיע.

במשנה שלנו –

ת"ק  – אין מערבין אלא מדעתו,

ר"י – לא צריך להודיע (זה נחשב זכות),
ואז לכאורה במקרה של החנווני שאחר כך זיכה לו – העירוב יועיל.

באמוראים:

רב שיזבי-רב חסדא (אתמול, פ:) – זו אכן מחלוקת,

וכן שמואל – זו מחלוקת, והלכה כר"י.
(וכן בכל דיני עירובין (לא מחיצות) – הלכה כר"י).

ר' יהושע בן לוי (היום) – זו לא מחלוקת, ובאמת ר"י רק בא לפרש את דברי חכמים, ולכו"ע לא צריך להודיע,

ומה שכתוב במשנה הקודמת שצריך להודיע זה בחצר בין שני מבואות – שיש בזה גם חובה ולא רק זכות (ואז צריך להודיע לו גם כשמזכהו מהאוכל של המערב).

(פא: תחילת הגמרא)

ד. דעת ר"א במשנה – גם בקניין בכסף העירוב מועיל.

למה, הרי כסף לא קונה מטלטלין?

כאן כסף קונה!

כי לרי"ח מהתורה מעות קונות, ורק חכמים תיקנו שלא,
ויש 4 ימים בשנה שהשאירו את הדין המקורי (בקניית שור בערב פסח, שבועות, ר"ה ושמיני עצרת) שכסף יקנה בשר שור.
וכך גם לגבי קניית עירוב.

מאמרים מוסגרים:

(פא: תחילת הגמרא)

ה. לגבי 4 פעמים בשנה שכסף קונה –

משנה בחולין – ב4 ערבי חג אם שילם לשוחט הוא קנה את הבשר (השוחט לא יכול לחזור בו, ואם הבהמה התקלקלה – הלקוח הפסיד).

למה?

1. רב הונא – מדובר שמשך.

דחייה – אם כן – אז גם בשאר השנה שיקנה.

2. רב שמואל בר יצחק – מדובר שהשוחט זיכה לו שלא בפניו ע"י אדם אחר,
   בשאר ימות השנה זה לא ודאי זכות – ולכן לא תופס,
   באותם ערבי חג זה ודאי זכות ותופס (זכין לאדם שלא בפניו).
3. רב אירא-רי"ח – כי כאן חז"ל השאירו את הדין המקורית שכסף קונה.

(פב. 2+)

ו. לגבי הבנת ריב"ל שר"י לא חולק על חכמים אלא מפרש אותם

(וכן רי"ח כשכתוב "אימתי").

וקשה ממשחק בקוביה –

שלחכמים לכאורה פסול בכל מקרה – משום גזל,
אך לר"י – "אימתי פסול" – רק כשאין לו עבודה נוספת (כי הפסול משום שלא עוסק ביישובו של עולם).

וכאן לכאורה ר"י חולק על חכמים, שכן מפורש בברייתא לחכמים פסול בכל מקרה.!
תשובה – חכמים של המשנה הם כר"י, ואילו חכמים בברייתא הם ר"ט, שאכן חולק.

[ר"ט אמר את זה לגבי שניים שהתערבו אם פלוני נזיר (ומי שיפסיד יהיה נזיר), שהדין ששניהם לא נזירים כי זה "אסמכתא".
וכך גם במשחק בקוביה זה אסמכתא ולכן פסול לעדות].

[1] שלא הפרישו חלה מהעיסה אז צריכים להוציא מהלחם,או שהעיסה נעשתה מתערבות של תרומה ופי מאה חולין, שאז התרומה בטלה אך צריך להוציא מאית ולתת לכהן (שלא יפסיד), ולא הוציאו מהעיסה אז צריכים להוציא מהלחם.