הדף היומי – פסחים לח

(לז: 3- עד לח: 1-)

חלק א – מצה ממעשר שני

תזכורת מדף לו –

מצה מביכורים – לא יוצאים:

רי"ס הגלילי ור"ע – לא יוצאים (כי כתוב "בכל מושבותיכם תאכלו מצות", וביכורים נאכלים רק בירושלים.

מצת מעשר שני –

למדנו במשנה שלא יוצאים במע"ש מחוץ לירושלים כי אסור באכילה.

האם יוצאים במע"ש בתוך ירושלים?

רי"ס הגלילי – לא יוצאים (לחם עוני – אוני. ומע"ש אסור לאכילה לאונן).

לר"ע – יוצאים יד"ח (לא דורש "אוני")
(ואין כאן בעיה של "בכל מושבותיכם" – כי אם נטמא יכול לפדות ולאוכלה בכל מושבותיכם).

א. רב אסי – יש עוד סיבה שלא לצאת יד"ח במצת במע"ש:

יש מחלוקת האם מעשר שני הוא ממון גבוה? (קידושין נב:)

ר"מ – ממון גבוה (ואוכל משולחן גבוה בירושלים. אם מקדש אישה אינה מקודשת).
חכמים – ממון הדיוט (ופשוט צריך לאוכלו בירושלים).

אז אומר רב אסי שלפי ר"מ:

1. פטור מחלה ("ראשית עריסותיכם"),
2. לא כשר לאתרוג ("ולקחתם לכם"),
3. וגם לא יוצאים בו יד"ח מצה (ומסבירה הגמרא: גז"ש מחלה ("חלה" "חלה")).

לימא מסייע ליה – ברייתא מפורשת שר"מ פוטר מחלה וחכמים מחייבים,

למה זה רק "לימא מסייע ליה"? הרי זה מפורש!
תשובה – אולי זה רק לגבי חלה (שנאמר פעמיים "עריסותיכם"), אך אולי באתרוג לא (נאמר רק פעם אחת "לכם").

(לח. באמצע)

ב. בעי ריש לקיש – לפי ר"ע שיוצא במצת מע"ש, האם כהן יוצא במצת חלת מע"ש?

ר"ע כאמור דורש "בכל מושבותיכם",
ובכ"ז במע"ש יוצא, כי אם נטמא – יכול לפדותו ולאוכלו בכל מושבותיכם (כאמור בהקדמה),

אבל בחלה –
מצד אחד אסורה – הרי אם תיטמא צריכה שריפה, כך שאין לה היתר "בכל מושבותיכם",
מצד שני מותרת – אולי אומרים "הואיל" – הואיל ואם לא היתה חלה היה יוצא יד"ח, יצא יד"ח למרות שזה חלה (כלומר מסתכלים על העיקר, ואל על הנסיבות החיצוניות).

ואיכא דאמרי – בנ"ל ודאי מותרת ("הואיל").
והספק הוא: פדו מע"ש בירושלים, וקנו בכסף מע"ש בצק והפרישו חלה.
ר"י סובר שהלקוח מכסף מע"ש שנטמא – כבר א"א לפדות שוב אלא ייקבר.

יוצא שכדי לצאת בזה צריך "שני הואיל" (שני כאילו) –

כאילו לא נקנה מכסף מע"ש אלא מע"ש רגיל,
וכאילו אינו חלה,

והשאלה היא אם אומרים שני הואיל.

ועונה רבא: יוצאים יד"ח.
מה שמשנה זה שזה מע"ש, ועקרונית אפשר לאוכלו בכל מושבותיכם, גם אם בפועל יש נסיבות שלא מאפשרות לאוכלו.

(לח. 2-, חזרה למקרים במשנה לה.)

חלק ב – מצות תודה ונזיר –

שניהם מביאים חלות שונים, שחלקם הם חמץ וחלקם מצה, ואוכלים את רובם (יום + לילה) – כמו הקרבן.

במשנה –

אם עשאן כדי למוכרם לאחרים, והחליט לא למכור אלא לאכול בפסח – יוצא יד"ח,

אם עשאן לתודה ונזירות של עצמו – והחליט לאוכלם ספח – לא יוצא יד"ח (אפילו שעוד לא הקדיש או שחט (רש"י)).

א. למה?

1. רבה: " וּשְׁמַרְתֶּם אֶת־הַמַּצּוֹת" (שמות יב, יז) – שצריך לשמור לשם מצת מצווה ולא לקרבן תודה/נזיר.
2. רב יוסף: " שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" (שמות יב, טו) – דווקא מצה שניתן לאוכלה כל שבעה (ולא רק יום ולילה).

והגמרא מביאה "תניא כוותיה" לכל אחד מהם.

(רש"י – רב יוסף רק מוסיף על רבה,
שהכוונה שלו צריכה לכלול גם שזו מצה שניתנת לאכילה ל7 ימים, וכאן זו לא היתה כוונתו, לכן פסולה אפילו שכרגע היא עדיין חולין כי עוד לא שחט).

(לח: מעל האמצע)

ב. לכאורה יש עוד סיבות לפסול, ולמה צריך את הדרשות הנ"ל?

1. לרי"ס הגלילי שדורש "לחם עוני" – "אוני" (לגבי מע"ש) – גם הם לא נאכלים לאונן (כמו כל קודשים).

דחייה – אולי הם כר"ע שלא דרש "אוני".

2. לר"ע שדורש "עוני" לאפוקי מצה עשירה – גם הם מצה עשירה כי נילושים בשמן.

דחייה – רב שמואל בר יצחק – זה מעט מאוד שמן (תראו רש"י לחישוב).

3. אינם נאכלים "בכל מושבותיכם" (כמו שראינו לגבי ביכורים) –

דחייה – סוברים כדעות שבזמן נוב וגבעון (בין משכן שילה לירושלים) היה מותר לאכול את מצות הנזיר והתודה בכל מקום, ולכן זה כן נחשב "בכל מושבותיכם" (!).

(שליש תחתון)

ג. למה אם עשאן לשוק כן יוצא בהם יד"ח?

[ברייתא שבה ר' יהושע אומר את דין משנתנו, ור"א (לגירסה השנייה שואל למה זה כך?)]

רבה:

כשעושה לעצמו – לא סביר שיתחרט,
כשעושה למכירה – עושה לפי צורך השוק, וייתכן שיתחרט לצורך פסח – לכן נחשב כוונה.