להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת פסחים ליחצו כאן (מומלץ)
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של שיעור הדף היומי המוקלט לחץ כאן
סיכום דף יומי פסחים דף עב
(עא: במשנה עד עג. 3+)
המשך פסח בשבת – טועה בדבר מצווה
הקדמה
המקרה הקלאסי של טועה בדבר מצווה (שבת קלז., מובא בגמרא עב. שליש תחתון),
שהיו לו שני תינוקות למול – אחד בשבת ואחד לא,
ומל בטעות בשבת את התינוק שלא של שבת.
ר"א – חייב[1], ר' יהושע – פטור (בתנאי שזו טעות הגיונית).
- במה נחלקו?
בקיים מצווה (איחר ומל את של שישי בשבת),
או בלא קיים (הקדים ומל את של ראשון בשבת) –
ר"ש – המחלוקת בטועה וקיים מצווה,
אבל אם טעה ולא קיים – חייב לפי כולם.
ר"מ (מקל) – המחלוקת בטועה ולא קיים מצווה.
אבל אם טועה וקיים מצווה – פטור לפי כולם.
- האם פטור גם בטעות לא סבירה?
ר"ש – חייב,
ר"מ – פטור.
(נראה דוגמאות בהמשך).
א. תחילת המשנה (הרישא והסיפא) ו"במאי עסקינן"
משנה – השוחט בשבת קרבן שלא שוחטים בשבת (עושה חבורה) –
סיפא: שלמים לשם פסח –
ר' יהושע – פטור, כי טעה בדבר מצווה
(אא"כ זה טעות לא הגיונית – כמו כבשה, עגל או איל לשם פסח).
ר"א – חייב.
- לר"א אין פטור של טועה בדבר מצווה.
- גם אם היה פטור – לדעתו גם שלמים לשם פסח פסול, ולכן לא קיים את מצווה.
רישא: פסח לשם שלמים (פסול) – חייב חטאת לפי כולם.
תכף נראה למה גם כאן אין כאן פטור "טועה בדבר מצווה".
- A. גמרא – במאי עסקינן?
ברישא (פסח לשם שלמים פסול וחייב חטאת) – מדובר בעקירה בכוונה
(כי אם בטעות – יכלו להוכיח במחלוקת במנחות שנחשבת עקירה).
(והשגגה שעליה חייב חטאת הוא שחשב שזה מותר או לא ידע ששבת).
בסיפא (שלמים לשם פסח, כשר, ופטור לפי ר' יהושע) – מדובר בטעות,
כי הרי זה טועה בדבר מצווה (ועוקר לא נחשב טעות).
ומסיקה הגמרא – אכן רישא בעוקר וסיפא בטועה.
(במשנה, ובגמרא עב. רבע עד אחרי החצי)
(כל הסעיף הזה הוא מהמשנה מלבד השורות הצבועות בתכלת שהן מהגמרא).
- B. שואל ר"א את ר' יהושע – למה ברישא חייב ובסיפא פטור?
לכאורה זה קל וחומר שגם בסיפא חייב:
אם ברישא (פסח לשם שלמים) – חייב (אפילו שפסח כן דוחה שבת),
בסיפא (שלמים לשם פסח) ודאי חייב (כי שלמים לא דוחים שבת).
תשובת ר' יהושע:
ר' יהושע, לשיטת עצמו, יכול לענות כמה תשובות:
- תוס' –
ברישא הפסח פסול (טועה בדבר מצווה ולא קיים מצווה – חייב),
בסיפא השלמים כשרים. - גמרא –
ברישא בכלל לא טעה אלא עקר בכוונה – חייב,
בסיפא – טועה בדבר מצווה.
אבל ר' יהושע עונה לשיטת ר"א:
ר"א סובר שאין פטור "טועה בדבר מצווה", וגם סובר שבשני המקרים הקרבן פסול.
ממילא – מבחינתו אם כבר להחמיר – זה בסיפא – שם שחט שלמים בשבת!
ועל זה עונה ר' יהושע – יש גם סברא הפוכה (שוב: הוא עצמו לא משתמש בה):
אל תסתכל על הקרבן שעשה, אלא על הכוונה שלו:
ברישא – כיוון לדבר האסור בשבת (שלמים) – חייב,
בסיפא – כיוון לדבר המותר בשבת (פסח) – פטור.
מקשה ר"א – והרי בהקריב קרבן לשם קרבן תמיד (אימורי ציבור) – חייב.
ושם הרי הקרבן כשר (=עשה מצווה)
וגם התכוון לדבר שמותר בשבת (קרבן התמיד),
אז למה אין פטור של טועה בדבר מצווה?
עונה ר' יהושע – שם זו טעות לא הגיונית, כי לתמיד יש "קצבה".
(והמשנה מעירה: לר"מ אכן פטור גם בלשם אימורי ציבור,
כי כאמור – לר"מ ).
(עב. אחרי האמצע "למימרא")
- C. מה הכוונה שלתמיד יש קיצבה?
שבזה לר"ש מחייב גם לר' יהושע,
אבל ר"מ עדיין פוטר.
הבנה א – הכוונה שאין הרבה תמידים, לכן לא אמור לטעות (בניגוד לפסח שיש הרבה פסחים).
קשה מהמקרה הקלאסי של "טועה בדבר מצווה", שגם שם יש קצבה (רק תינוק אחד שאמורים למול בשבת), ור' יהושע פוטר!
הבנה ב (ר' אמי) – הכוונה שכבר שחט את התמיד האמיתי, שאז זו טעות לא סבירה לשחוט שוב.
ואילו בתינוקות – עוד לא מל את של שבת.
קשה: והרי לכאורה אם כבר מל/שחט – גם ר"מ מודה שמחייב!
(והרי במשנה פוטר ב"לשם אימורי ציבור").
מניין שמודה?
שהרי יש ברייתא תמוהה של ר' מאיר:
שבסיפא: אומר את הדין הרגיל שלו (שגם בלא קיים מצווה (הקדים למול בשבת – פטור),
אבל ברישא: איחר ביום שישי לשבת – חייב!
איך יתכן שחייב בזה לר"מ?
אלא כנראה שהכוונה שמל כבר את של שבת בשבת,
ואז מל את של יום שישי, שבזה מודה גם ר"מ שפטור!
(עב. 1-)
תשובה:[2] אמרי דבי ר' ינאי – ר' מאיר מודה רק כשמל את של שבת לפני שבת.
שאז לא ניתנה שבת לידחות, וכשמל את של שישי בשבת – לא נחשב טועה בדבר מצווה גם לר"מ.
(עב: 6+)
- D. עוד דוגמא לטעות לא סבירה (שר"ש יפטור לר' יהושע, ור"מ יחייב)
- A. במשנה: אם שחט זבחים שלא ראויים לפסח (איל, עגל, כבשה) לשם פסח – חייב גם לר' יהושע.
בברייתא – זו מחלוקת ר"ש ור"מ, כאמור). - B. עד כמה ר"מ פוטר?
מצד אחד ר"מ פוטר גם ב:
- בעגל שלמים (שזו טעות נורא רחוקה).
- בכבש חולין.
מצד שני – רי"ח: בבעלי מומים מודה ר"מ שחייב.
מה ההבדל?
ר"מ פוטר אם יש אחד משתיים:
או – טרוד במצווה, אפילו אם זו טעות רחוקה (כמו עגל),
או – יש סיכוי להחליף גם בלא טרוד (כמו חולין),
אבל אם לא זה ולא זה – חייב (כמו בעלי מומים).
(עב: באמצע, יתיב ר' זירא)
ב. עוד דוגמאות לטועה בדבר מצווה
ר"ל כר"ש – אכל בטעות שיפוד בשר נותר במקום בשר קודשים כשר – חייב (לא קיים מצווה).
רי"ח – בעל יבימתו נידה (ראתה תוך כדי)[3] – פטור, בעל את אשתו נידה – חייב.
- A. סברת רי"ח (והאם רי"ח כר"ש או ר"מ?)
- רי"ח כר"ש שפטור רק אם קיים מצווה, לכן:
ביבימתו נידה – פטור, כי קיים מצווה.
באשתו נידה וכל שכן בבשר נותר – חייב (כי לא קיים שוום מצווה).
[והרי גם באשתו נידה יש מצווה?
- פריה ורבייה? מעוברת.
- עונה? שלא בזמן עונתה.
- שמחת מצווה? סמוך לוויסתה שאז אין מצווה לשמח.
- רי"ח כר"מ
בבשר פטור – כי לא צריך מצווה,
באשתו חייב –זה אשמתו שלא שאל אותה, וזה לא טועה בדבר מצווה אפילו לר"מ.
ואילו ביבימתו – לא נעים לו לשאול (בזיז מיניה), לכן נחשב טועה ופטור.[4]
- B. מניין לרי"ח שגם בבועל יבימתו יש פטור? הרי זמנו לא בהול!
והרי בכל הדוגמאות של "טועה בדבר מצווה" מדובר שזמנו בהול (אין זמן):
בדוגמאות שכבר ראינו:
- ר' יהושע בשוחט שלמים לשם פסח – פסח לחוץ בזמן,
- ר' יהושע במוהל תינוקות – זמנו בהול למול ביום ה8.
- (גם במקרה של ר"ל – אכילת הבשר קודשים – יש לחץ).
ובדוגמאות שעוד לא ראינו:
- ר' יוסי – הוציא לולב לרה"ר ביו"ט שבת סוכות – פטור (קיים מצווה).
- ר' יהושע – אכל תרומה ונודע שהוא חלל (בן גרושה) –
ר"א מחייב קרן וחומש, ר' יהושע פוטר (טועה במצווה שלא קיים מצווה) –
גם שם רב ביבי בר אביי העמיד בתרומת חמץ בערב פסח – שזמנו בהול!
או לחילופין – שם הפטור בכלל לא בגלל טועה בדבר מצווה,
אלא כי לפי ר' יהושע חלל מותר (בדיעבד) בעבודת המקדש,
ואכילת תרומה נחשבת עבודה (כפי שאמר ר' טרפון על עצמו).
[1] ולמה אין כאן פטור של "מתעסק"? כריתות יט: – כר"ש שמקלקל בחבורה חייב, ולכן גם מתעסק בחבורה חייב.
[2] בשורה 2- הגמרא אומרת "ותסברא" ובעצם שואלת שוב איך יתכן שברישא ר' יהושע מחייב, וזה לא מובן כי כבר הסברנו למה ברישא חייב, אלא שמסביר התורי"ד שהגמרא פשוט חוזרת על זה כסוג של בהקדמה לתשובה (הסבר חלופי למה ברישא חייב).
[3] תורי"ד.
[4] פירשנו שהשאלות של הגמרא על שגם באשתו קיים מצווה – הן על הלישנא הראשונה (כתורי"ד), ואילו השאלה שגם ביבימתו היה צריך לשאול – זה על הלישנא השנייה (אך זה לא ממש כתורי"ד, כי משמע אצלו ששאלו זו על שתי הלישנות).
