הדף היומי – פסחים עו

סיכום דף יומי פסחים דף עו

(עה: במשנה – עו: במשנה)

[הקדמה:

כשאיסור והיתר מתערבבים בתבשיל – אם נאסרים (שאין פי 60) – הכל נאסר.
אבל בתנור או מחוץ לתנור – כשרוטב אסור נופל על צלי בשר למשל – לא הכל נאסר אלא רק אזור המגע (כדי נטילה – רוחב אצבע (שו"ע קה, ד).

כל המקרים שנראה בחלק זה הם במקרה של תנור (צלייה), ולכן כשאסור זה כדי נטילה].

חלק א – תתאה גבר או עילאה גבר

איתמר: כשאיסור נופל לתוך היתר או להפך, או כשבשר נופל לחלב או להפך:

אם שניהם חמים, או שניהם על האש – שניהם אסורים
(ואז כאמור: בתבשיל הכל אסור (כשאין פי 60), ברוטב על צלי – כדי נטילה).

אבל אם אחד קר ואחד חם, והם לא על האש – אז אחד מהם מנצח את השני:

רב – עילאה גבר (העליון) –

איסור שנפל על היתר – יאסור אותו,
היתר שנפל על איסור – לא נאסר, אבל צריך כדי קליפה (אם שייך – מוצק).

           שמואל – תתאה גבר (התחתון) –

איסור שנפל על היתר – מותר (ורק צריך כדי קליפה כנ"ל),
היתר שנפל על איסור – אסור (הכל או כדי נטילה, כנ"ל).

(עו. 3+)

קושיות על שמואל ממשנתנו:

1. שתי ראיות יחד –

   (נגע חלק מהקרבן בחרס של התנור ונצלה ממנו – אותו מקום נאסר ויקלוף וישרוף).
   נטף רוטב מהקרבן לחרס וחזר לקרבן – יטול את מקומו (=כדי נטילה).
   וכן – נטף רוטב על סולת – יקמוץ את מקומו (=כדי נטילה, רק שכאן זה קצת יותר כי זה סולת).

הגמרא מניחה שהחרס והסולת קרים.
לפי רב מובן: הרוטב רותח ומחמם את החרס/סולת, ואז מתחמם ממנו ונאסר (כי נצלה מחרס).
אבל לפי שמואל הרוטב מתקרר וכלל לא נאסר!

תשובה: מדובר בחרס/סולת חמים.

2. סך את הקרבן (אחרי הצלייה) בשמן תרומה – צריך לקלף.
   לפי רב מובן – העליון (שמן) גובר ולא מתחמם כל כך, ומספיק כדי קליפה כנ"ל.
   לפי שמואל קשה – התחתון אמור לגבור ו"ניתסר לגמרי", כלומר וצריך כדי נטילה.

תשובה: סכים במעט מאוד שמן, לכן כאן אפילו שהתחתון גובר – מספיק כדי קליפה.

(עו. שליש תחתון (תניא כוותיה))

ראיות לשמואל (שתתאה גבר) –

שתי ברייתות דומות (אחת לגבי איסור והיתר ואחת לגבי בשר וחלב),
ואת שתיהן הגמרא "מתקנת" בצורה דומה:
חם לחם – הכל אסור.
צונן לתוך חם – אסור (תתאה גבר),
חם לתוך צונן  – כדי קליפה,
צונן לצונן – מספיק להדיח.

(עו. 10-)

חלק ב – מליח

בברייתות הנ"ל – בצונן מספיק להדיח.

אבל רב הונא (על בסיס שמואל) – אם מלח את האיסור – נחשב רותח יבש,
והוא תמיד אוסר כדי קליפה (בין למעלה בין למטה).

כמה מלח צריך?
רבא – עד כדי כך שא"א לאכול אותו בלי לשטוף,

[ולכן רב חיננא בריה דרבא מפשרוניא התיר גזול שנפל לכותח חלבי מלוח, כי לא היה כ"כ מלוח.

(וזה דווקא בגוזל חי וקר,
אך בצלי (רשב"א = חם) – אפילו שהתחתון גובר (שמואל),
עדיין צריך כדי קליפה, כדלעיל].

(עו. 1-)

חלק ג – ריחא

צליית בשר כשר וטריפה באותו תנור, כשלא נוגעים זה בזה, אם אחד מהם שמן:

רב – ריחא מילתא היא, והריח עובר הלוך וחוזר, והשחוטה נאסרת.

אפילו אם השחוטה היא השמנה והטריפה כחושה.

           לוי – ריחא לאו מילא, ומותר,

אפילו אם הטריפה היא השמינה,
(וכשהיה בבית הריש גלותא צלה חזיר וגדי באותו תנור!)

(עו: 7+ – מיתיבי)

קושיא על לוי: אין צולים שני פסחים כאחד מפני התערובת.

למה?

לכאורה כי הריח עובר מאחד לשני, ויוצא שהפסח נאכל שלא למנוייו – כרב.

דוחה לוי – הבעיה לא של ריח, אלא שיתבלבלו בין הפסחים.

הראיה: שבהמשך כתוב – אפילו אחד גדי ואחד טלה.

ובעקבות הראיה גם רב צריך להודות שהברייתא אומרת שיש שתי בעיות:
גם מעבר של ריח – שאת אפשר לפתור אם צולה ב"כעין שתי קדירות" (עושה מחיצת גחלים בין הפסחים),

וגם חשש בלבול – שזה אסור גם אם אחד גדי ואחד טלה.

(עה: באמצע)

ב. כתנאי (מחלוקת תנאים מקבילה, משנה בתרומות) –
הרודה פת חמה מהתנור ושם על פי חבית תרומה –

ר"מ – אסורה לזרים – ריחא מילתא היא (כרב).

וגם רי"ס – ריחא מילתא,
אבל אוסר רק בפת שעורים כי רק בה הריח נשאר (שואבת).

ר"י – מותרת לזרים

לכאורה כלוי שריחא לאו מילתא,
אבל יאמר רב – גם לר"י ריחא מילתא,

ומה שר"י התיר זה דווקא בפת קרה או חבית סתומה.
אבל בפת חמה וחבית פתוחה – לכל התנאים אסור!
(כפי שהעמיד ר"ל).

ג. עוד דעות שריחא מילתא –
תני רב כהנא בר חיננא סבא – ריחא מילתא –
ולכן פת שאפאה עם צלי (שמן) בתנור – אסורה לאכילה עם כותח חלבי.

וכך גם רבא מפרזיקא לגבי דג שנצלה עם בשר, שאסור לאוכלו עם כותח חלבי,

(ומר בר רב אשי – גם לאכול את הבשר עצמו אסור, כי נצלה עם דג ונחשב כאילו אוכלם יחד כי ריחא מילתא).