הדף היומי – פסחים פב

סיכום דף יומי פסחים דף פב

(פא: במשנה – פג. במשנה)

פסח שנפסל (אחרי השחיטה)

חלק א – איפה שורפים ומאיזה עצים?

משנה:

הקדמה:
קרבן (בשר/אימורים) שנטמא או יצא ממקום אכילתו נשרף.
איפה שורפים? בדר"כ במקום שבו אמורים היו לאוכלו או להקריבו,
לפי"ז – בשר פסח שנטמא – אפשר עקרונית לשרוף בכל ירושלים.
ואכן –

נטמא מיעוטו של הבשר – נשרף בירושלים (שורפים על גגותיהם מהעצים שלהם).
אבל – נטמא רובו – קנסו אותו חכמים לשורפו לפני הבירה (לפני המקדש),

למה? גמרא: קנס כדי לביישו שלא יקרה שוב.
וכיוון שצריך לשרוף שם – התירו לו להשתמש בעצי המערכה.

(תוס' – והרי זה של הקדש?
תשובה: זה תנאי בי"ד מראש שעצי המערכה ילכו גם לזה).

ורמינהו (לגבי מיעוטו) (משנה מט.) – הוציא בשר קודשים קלים מירושלים – גם ביצא מיעוטו – שורפו לפני הבירה מעצי המערכה (אא"כ התרחק ועבר את צופים, שאז שורפו במקומו).[1]

תשובה – גם שם זה לא חובה לשרוף לפני הבירה אלא זכות – אם רוצה להשתמש בעצי המערכה,
כי לא רצו להטריחו למצוא עצים כי:

1. רב חמא בר עוקבא ורב זביד – מדובר באכסנאי (וקשה לו למצוא עצים).
2. רב פפא – כבר החזיק בדרך.

וכפי שהקלו במשנה גם על צייקנים (קמצנים), כדי שלא יימנעו מלשרוף.

(פב. רבע. ת"ר)

ב. יוצא שיש שתי סיבות לקולא של עצי המערכה,
ולקשר בין "לפני הבירה" ו"עצי המערכה" יש שני כיוונים:

1. באכסנאי/החזיק בדרך/והמשנה מוסיפה גם קמצנים –

הקלו עליהם מעצי המערכה (שלא להטריחם), וממילא חייבים גם לפני הבירה.

ואסור שלא לפני הבירה – שמא יישארו עצים שלא נשרפו וישתמשו בהם לצרכים אחרים (מעילה).

2. בנטמא רובו – קנסו אותו לפני הבירה, וממילא הקלו עליו שישרוף מעצי המערכה.

ואסור מהעצים של עצמו!

רב יוסף – שלא לבייש את מי שאין לו,
רבא – מפני החשד (שאם יקחו את השאריות הביתה יחשדו בהם שהם מועלים).

לפי"ז – אם הביא עצים שלא ראויים למערכה (קנים וענפי דקל) – מותר.

[בדרך אגב (רק כי זה דומה) –
את הכהנים הטמאים של בית האב של אותו יום העמידו בשער המזרח:
רב יוסף – כדי לביישם (קנס שנטמאו),
רבא – מפני החשד (שאם ילכו, אנשים יחשבו שהלכו כי העדיפו ללכת לעבודה מלעבוד במקדש),

ולפי"ז בכהן מפונק או בעל עבודה פשוטה ולא מכניסה (גדיל שישורא – קולע חבלים) לא מעמידים, כי ברור לכולם ששהם לא שם כי נטמאו ולא כי רצו ללכת לעבודה].

(פב. בגמרא (נדלג על המשנה בינתיים)

חלק ב – מניין שקרבן שנפסל חייב שריפה?

גישה א – לימוד מפסוקים:

בנטמא זה מפורש בקדשים קלים, ומזה נלמד קל וחומר לקדשי קודשים:

"וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר־יִגַּע בְּכָל־טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף…" (ויקרא ז)

יוצא – ביום חנוכת המשכן, לאחר מות נדב ואביהו, אהרן ובניו הנותרים לא אוכלים את שעיר החטאת (של ר"ח), ומשה רבנו מברר למה: הֵן לֹא־הוּבָא אֶת־דָּמָהּ אֶל־הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי׃

הֵן לֹא־הוּבָא אֶת־דָּמָהּ אֶל־הַקֹּדֶש – משה: האם הדם נכנס לקודש ונפסל? אהרן: לא נכנס.

פְּנִימָה – משה: האם הקרבן יצא החוצה מהקודש? אהרן:לא, הוא נשאר בפנים.

(פב: 1+)

לן הדם, נשפך הדם, יצא הדם מהעזרה –

"וְכָל־חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא ו) –
ודורש ר"ש –  1. ששריפתה בקודש. 2. "וכל… בקודש… באש תישרף" – כל קרבן שנפסל נשרף.

זה טוב לקודשי קודשים, מניין שגם בקודשים קלים? (לגבי כל הפסולים מלבד טומאה ששם הלימוד מקודשים קלים) –

(פב: 7+)

גישה ב – אלא הכל גמרא גמירי לה (הלכה למשנה מסיני).

אם הכל הלמ"ס, למה נאמרו הלימודים הנ"ל?

1. הסיפור של חנוכת המשכן –

פשוט כי כך היה הסיפור.

(דילוג: פב: שליש ("ולתנא דבי רבה בר אבוה")  5 שורות)

2. ויקרא ו (המקור של לן וכו') – "וְכָל־חַטָּאת אֲשֶׁר יוּבָא מִדָּמָהּ אֶל־אֹהֶל מוֹעֵד לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ לֹא תֵאָכֵל בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" –

ששריפתה בקודש (בעזרה).

3. ויקרא ז – "וְהַבָּשָׂר אֲשֶׁר־יִגַּע בְּכָל־טָמֵא לֹא יֵאָכֵל בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף…" –

היתה הווה אמינא שלא צריך שריפה,
כי טומאה זה דבר שמשפיע גם על חולין (בהמת חולין שנטמאה פסולה לקרבן) – אז אולי זו פגיעה קשה יותר שמורידה את הקרבן מקדושתו וכבר לא צריך שריפה אלא קבורה,
קמ"ל.

(פב: שליש תחתון)

חלק ג – מתי שורפים?

(פב: חזרה למשה)

ת"ק –

נפסל הפסח עצמו (יצא/נטמא) – שורפו מיד.

נטמאו הבעלים – תעובר צורתו (ובפסח יישרף בט"ז)

פב: שליש ("ולתנא דבי רבה בר אבוה")  5 שורות

תנא דבי ר' אבהו מקל – גם בפסול בגוף הקרבן – תעובר צורתו.
מקור: גזירה שווה "עוון עוון" פיגול מנותר (על כל נותר עבר לילה).

ולמה לא עושים גז"ש "עוון" משריפת החטאת בחנוכת המשכן? (שנשרף מיד)
תשובה: שם זו היתה הוראת שעה].

(פב. במשנה)

רי"ח ב"ב (מחמיר) – גם בנטמאו הבעלים – רי"ח ב"ב – יישרף מייד.

(פב: שליש תחתון)

רב יוסף

א – מחמיר (רב יוסף התייחס לחכמים) –
שמה שאמרו "תעובר צורתו" זה דווקא כשנטמאו אחרי זריקת הדם, שהיה רגע שהבשר הותר.
אך אם נטמא לפני זריקת הדם – שהבשר מעולם לא הותר, גם לת"ק יישרף מיד.

דחייה: הרי ת"ק מובא גם בדף לד:, ושם אומר שאם פסולו בדם או בבעלים – תעובר צורתו, וכפי שבדם – הפסול הוא לפני זריקת הדם, גם בבעלים זה גם לפני הזריקה.

ב – מקל (התייחס לרי"ח ב"ב) –
שמה שאמר שיישרף מיד – זה דווקא לגבי פסח כשנטמאו לפני הזריקה,

שבפסח כל העניין זה אכילה, ולכן אם לא היה שעת הכושר לבשר להאכל – יישרף מייד (רש"י).

אך אם הבעלים נטמאו אחרי הזריקה – שהבשר היה ראוי לאכילה,
או בשאר קרבנות – שכשרים גם אם אין מי שיאכל – מודה שתעובר צורתו.

רי"ח – רי"ח ב"ב אומר שיישרף מיד תמיד, גם בפסח כשנפסל אחרי הזריקה,
(וממילא גם בשאר הקרבנות שלא חייבים בעלים שיאכלו).

(פב: 4-)

ואזדא רי"ח לטעמיה – שהשווה בין רי"ח ב"ב לר' נחמיה,
שלשניהם בכל פסול חיצוני יישרף מיד:

ר' נחמיה: חטאת אהרן בחנוכת המשכן נשרפה מפני אנינות (שנאסרו באכילתה), והרי שם זה חטאת ולא פסח.

(ואילו ת"ק ורב יוסף – שם זו היתה הוראת שעה).

(פג. 1+)

רבה – גם רי"ס הגלילי סובר כך:
שלומד מחטאת אהרן את הדין שאם נכנס דם החטאת פנימה שורפים מיד.

(ואילו רי"ח: פסול בדם אכן שורפים מיד לרי"ס הגלילי,
אבל זה לא אומר שיסכים לרי"ח ב"ב שגם לגבי פסול בבעלים).

יוצא לסיכום (מהמקל למחמיר) –

תנא דבי ר' אבהו – גם בפסול בגופו תעובר צורתו (צמחכים למחרת).

רבנן – בפסול חיצוני – תעובר צורתו, בפסול בגופו – שורפים מייד.

רי"ח ב"ב לרב יוסף – כמו רבנן, ורק חולר בפסח אם נטמאו לפני הזריקה – שיישרף מייד.

רי"ס הגלילי – נטמא הדם (חצי חיצוני) יישרף מדי, לגבי בעלים – לא אמר.

רי"ח ב"ב לפי רי"ח ורר' נחמיה – גם בפסול חיצוני שנטמאו הבעלים אחרי הזריקה – יישרף מייד.

[1] איך וויתרו לו על החזרה לירושלים?  תוס' (מט. ד"ה ושורפו) – החיוב לשרוף קודשים קלים בירושלים הוא רק מדרבנן ולכן לא הטריחוהו כל כך. רק בקדשי קדשים החיוב מדאורייתא.