להורדת חוברת עם סיכום של כל שיעורי הדף היומי על מסכת פסחים ליחצו כאן (מומלץ)
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של שיעור הדף היומי המוקלט לחץ כאן
סיכום דף יומי פסחים דף פז
(פז. תחילת פרק האישה – פח. שליש)
חלק א – שניים ששחטו פסח על אדם אחד
הקדמה:
צריך להימנות על הפסח כדי לאכול ממנו לפני השחיטה.
אדם לא ממנה אחרים על פסחו – אא"כ ברור שהיו רוצים (בעל לאשתו, אבל לילדיו), או אדון לעבדו ואבא לילדיו הקטנים גם בע"כ.
אישה שגם בעלה וגם אביה שחטו עליה –
סתם כך – תאכל משל בעלה, כי מסתמא לזה התכוונה,
אך ברגל הראשון (שאז המנהג שהולכת לאביה) – ספק מה היא רוצה, ולכן תאכל מאיזה שתרצה.
גמרא:
- משמע שיש ברירה (החידוש: שמתברר למפרע לאיזה התכוונה בשעת השחיטה ומזה אוכלת).
דחייה: הכוונה עוד בשעת השחיטה (והחידוש לחומרא: שאם לא תברר איזה פסח רוצה תהיה אסורה בשניהם). - מתי אביה ומתי בעלה?
במשנה – רגל ראשון ספק, אחר כך – ודאי בעלה. ← באינה רדופה לילך.
ורמינהו – רגל ראשון אביה, אחר כך – ספק. ← ברדופה לילך.
(האפשרות של אביה זה רק בשנה שבה הלכה אליו בפועל (ליקוטי הלכות)).
מדרש על אישה שרדופה לילך לאביה:
דכתיב – "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם" (שה"ש)
כרי"ח – שעם ישראל משולים לכלה שנמצאה שלימה בבית חמיה, ורדופה לספר לאביה.
ועוד דרשה של רי"ח שממשילה את עמ"י לכלה (הושע) –
"וְהָיָה בַיּוֹם־הַהוּא נְאֻם־ה' תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא־תִקְרְאִי־לִי עוֹד בַּעְלִי",
שבעתיד לא תרגיש כמו כלה בבית אביה (שבושה), אלא ככלה בבית חמיה (שמרגישה בבית).
(פז. מעל האמצע)
חלק ב – אגדתא
א. עוד דרשות של רי"ח על שיר השירים
- אחות לנו קטנה ושדים אין לה – דניאל שגר בשושן שנמצאת בעילם, שלא למדו שם תורה ולכן לא זכה ללמד (להניק).
- אני חומה ושדי כמגדלות –
רי"ח – התורה חומה, ת"ח שדים (שמניקים לעם) – ושניהם מגינים על עם ישראל.
רבא (פירוש יותר עממי) – עם ישראל חומה (שמגודר מהעמים) ובתי הכנסת ובתי המדרש הם שדים שמניקים תורה ומגינים.
ב. עוד דרשה על בנות ישראל הצדיקות:
"אֲשֶׁר בָּנֵינוּ כִּנְטִעִים מְגֻדָּלִים בִּנְעוּרֵיהֶם, בְּנוֹתֵינוּ כְזָוִיֹּת, מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל" (תהלים קמד),[1]
בנינו כנטיעה צעירה – שלא טעמו טעם חטא,
בנותינו שומרות על עצמן, למרות שמלאות תאווה.
מקור שזוויות זה מלשון מילוי (שמלאות תאווה) – סוג של גזירה שווה:
"וּמָלְאוּ כַּמִּזְרָק כְּזָוִיֹּת מִזְבֵּחַ" (זכריה)
"מְזָוֵינוּ מְלֵאִים מְפִיקִים מִזַּן אֶל זַן" (בתהלים שם בפסוק הבא).
"מְחֻטָּבוֹת תַּבְנִית הֵיכָל" – מעלה עליהם כאילו נבנה ההיכל בימיהם (בזכות צדקותם).
(פז. רבע תחתון)
ג. דרשות על הושע (אגב הדרשה בהושע "תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא־תִקְרְאִי־לִי עוֹד בַּעְלִי")
- הערת פתיחה – ארבעה נביאים התנבאו באותו זמן: הושע, ישעיהו, עמוס ומיכה,
והושע הגדול שבכולם ("תְּחִלַּת דִּבֶּר־ה' בְּהוֹשֵׁעַ" (הושע א, ב)). - הסיפור המקדים לספר הושע –
הקב"ה: בניך חטאו,
הושע: לא רק שלא מבקש רחמים, אלא אומר – אז תחליף אותם באומה אחרת.
הקב"ה (שבזה מתחיל ספר הושע) – קח לך אשת זנונים ואז תגרש אותה, אם אתה יכול גם אני אשלח את ישראל. - ואכן הושע לוקח את אישה זונה בשם גומר בת דבליים,
גומר –
הכל גומרים בה ביאתם,
רב יהודה – שבימיה ביקשו האויבים (ארם) לגמר ממונם של ישראל (רי"ח – לא רק ביקשו אלא הצליחו).
דבליים –
דיבה רעה בת דיבה רעה (שם רע) (שגם אימה איתה אישה זונה).
שמואל – שמתוקה כדבלה (תאנה),
רי"ח – שהכל דשים בה כדבלה.
- ונולדו להם ילדים:
יזרעאל – לרמוז שה' יעניש את בית יהוא שהרגו את בית אחאב בעמק יזרעאל ולקחו את המלוכה.[2]
לא רוחמה – שה' לא ימשיך לרחם על ישראל,
לא עמי – כי אתם לא עמי (מהרש"א – הסתר פנים).
- ה' אומר להושע לגרש את אשתו, והושע לא רוצה (יש לו ילדים), וה' עושה קל וחומר לעם ישראל שלא רוצה לגרשם – ואתה אמרת העבירם באומה אחרת?!
- עומד הושע ומבקש רחמים על עצמו, וה' אומר לו שאם כבר שיבקש רחמים על עם ישראל, ואכן הושע מתפלל עליהם ומברכם.
(פז: באמצע)
- חזרה לתחילת הסיפור –
"דְּבַר־ה' אֲשֶׁר הָיָה אֶל־הוֹשֵׁעַ בֶּן־בְּאֵרִי בִּימֵי עֻזִּיָּה יוֹתָם אָחָז יְחִזְקִיָּה מַלְכֵי יְהוּדָה,
וּבִימֵי יָרָבְעָם בֶּן־יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל" (הושע א,א),
מזה שנתנבא מכאן לרבנות שמקברת את בעליה.
למה הוזכר גם ירבעם (ישראל) עם מלכי יהודה? שלא קיבל לשון הרע על עמוס (שאמציה אמר לירבעם שעמוס מתכוון להורגו ועמוס לא קיבל).
(פז: שליש תחתון)
- אפילו בשעת כעסו ה' זוכר את הרחמים:
"כי לא אוסיף עוד ארחם" – שלא מזכיר את השלילה,
"כי נשוא אשא להם?!" – שמזכיר לשון נשיאה (סליחה).
- ה' הגלה את ישראל כי שיתווספו עליהם גרים:
ר"א – "וזרעתיה לי בארץ" (ב, כה) – כמו שזורעים מעט כדי לקבל הרבה תבואה.
רי"ח – "וריחמתי את לא רוחמה, ואמרתי ללא עמי – עמי אתה".
- ביקורת על הושע שאמר "החליפם באומה אחרת" –
"אַל־תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל־אדנו [אֲדֹנָיו] פֶּן־יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ, דּוֹר אָבִיו יְקַלֵּל וְאֶת־אִמּוֹ לֹא יְבָרֵךְ" (משלי) – אפילו רשע – אל "תלשין" עליו לה'.
(פז: רבע תחתון)
ד. דרשות על היציאה לגלות (אגב הנ"ל שלגול יש מטרה טובה – להביא גרים)
- A. למה ה' פיזר את עם ישראל ולא הגלם למקום אחד (בבית שני)
- B. למה הגלם דווקא לבבל (בבית ראשון).
- ר' חייא – שהם פחות אכזריים מאדום.
- ר' אלעזר – שהם יותר אכזריים (שאול) – וכך גם הגאולה תזדרז.
- ששפתם דומה לעברית (וכך ילמדו תורה).
- ה' שולחם לבית אימם (אור כשדים).
וכן כסף מצרים חזר אליהם (שישק שלוקח את אוצרות בית ה').
וכן כתב הלוחות (אותיות פורחות באוויר).
- שיאכלו תמרים ויעסקו בתורה.
(פח. 1+)
ומסופר שתחילה התפלא על אנשי בבל שיש להם תמרים בזול ולא לומדים,
אך כשראה שזה משלשל – התפלא הפוך.
- C. קיבוץ גלויות:
- ר' אלעזר – ישעיהו – "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב" – שקראו בית.
- רי"ח גדול יום קיבוץ גלויות כיום שנבראו בו שמיים וארץ (גזירה שווה) –
"ונקבצו בני יהודה ובני ישראל יחדיו… כי גדול יום יזרעאל" (הושע).
וכתוב "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד".
[1] בעירובין כא: ראינו דרשה זהה על פסוק אחר: הדודאים נתנו ריח – אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, ועל פתחינו כל מגדים – אלו בנות ישראל שמגידות פתחיהן לבעליהן, ל"א – שאוגדות פתחיהן לבעליהן.
[2] סדר מלכי ישראל עד הושע:
ירבעם בן נבט, נדב בן ירבעם,
בעשא בן אחיה, אלה בן בעשא,
זמרי,
תבני,
עמרי, אחאב בן עמרי, אחזיהו בן אחאב, יורם בן אחאב,
יהוא בן יהושפט, יהואחז בן יהוא, יואש בן יהואחז, ירבעם בן יואש (כאן נאמרה הנבואה)
