סיכום הדף יומי, שבועות כה
(כה. במשנה – כו. שורה ראשונה)
סוגיא א– המשנה
נראה את המשנה במשולב עם הגמרא:
נזכיר: נדר בחפצא, שבועה בגברא.
נדר – על החפצא | שבועה – על הגברא |
דווקא על חפץ שיש בו ממש | גם על פעולות – כמו אישן/לא אישן (גמ' – מניחים שהתכוון לפחות משלושה ימים, אחרת זאת שבועת שווא), |
לא יכול להתייחס לחפצים של אחרים | יכול להתייחס לחפתצים של אחרים – שנתתי/לא נתתי, שאתן לאיש פלוני/שלא אתן (הכוונה לא לעני, כי אם כן ממילא מצווה ולא יכול להישבע על מצווה – הנושא הבא). |
יכול לבטל מצווה – (תוס' – לא מתייחס למצווה עצמה אלא לחפץ, והמצווה ממילא בטלה) | לא יכול לבטל מצווה (כיוון שמתייחס לגברא, והרי כבר מושבע ועומד מהר סיני). זה מוביל אותנו לנושא הבא: |
סוגיא ב – נשבע לעתיד על אחר
A. הקדמות
א. שבועה על העבר – משתנתנו:
ר"ע – יש (ריבוי – "לכל אשר יבטא האדם”),
ר"ש – אין ("להרע או להיטיב". והריבוי רק שזה לאו דווקא רע או טוב, אלא לא עשה ועשה).
ב. שבועה על מצווה (הזכרנו את המחלוקת אתמול) – (משנה כז.)
A. בשבועה לעבור על לאו – ודאי שלא כי מושבע, שבועה לחזק לאו – אין איסור חל על איסור (אא"כ זה איסור מוסיף/כולל), (+כיוון שלא יכול להישבע לעבור, כדלקמן-).
B. שבועה על מצוות עשה –
לעבור על מצווה – ודאי שלא (משנה כט. – שבועת שווא).
לקיים מצווה – ר"י בן בתירא – יכול (קל וחומר! אם על רשות נשבע, אז על מצווה לא כל שכן?),
רבנן – לא (כי צריך שיהיה ב"לאו והן" (“להרע או להיטיב"). מחלוקת ראשונים אם גם פאור ממלקות.
B. הנושא שלנו – נשבע על אדם אחר שעשה משהו בעבר
א. המחלוקת ומקור המחלוקת
(לעניין קרבן) – רב – שבועה, שמואל – לא שבועה (אך יש מלקות, כי מלקות אינו מהפסוק של שבועת ביטוי של אלא מהפסוקים של שוא או שקר (כ:-כא.))
במה נחלקו, הגמרא מתחילה במסקנה, ואז שוללת אפשרויות אחרות
נסכם את החשיבה:
שמואל – לא שבועה:
או – 1. אין שבועה על העבר. (ואז במלוקת השנייה יכול לסבור כר"י ב"ב).
או – 2. יש שבועה על העבר, אך צריך שיוכל להישבע גם על העתיד (“בלהבא"), (חייב לסבור כרבנן שצריך "הן ולאו", ומרחיב זאת גם לעתיד).
רב – שבועה:
חייב לומר – יש שבועה על עבר (כר”ע) + לא צריך שיוכל להישבע גם על העתיד (או כי סובר כר"י ב"ב, או – מסכים לרבנן, שצירך "הן ולאו", אך רק בשבועה על העתיד, אך לא צריך שבעבר יצטרך גם עתיד).
[אביי – כאפשרויות השניות – כלומר ששניהם כרבנן שיש תלות בין ההן ללאו, (אלא שלשמואל יש גם תלות בין הער לעתיד ולרב אין), ומחדש אביי שזה נכון גם לגבי "שבועת עדות חיובית”, שאדם לא יכול להישבע שיודע עדות, כיוון שאם ישבע שלא יודע – זאת שבועת העדות ולא שבועת ביטוי (וגם אם זה לא היה זבועת העדות, עדיין לא יהיה שבועת ביטוי). בהמשך נראה שאביי חזר בו או שזה לא אביי].
ב. קושיות
קושיות על שמואל (שסובר שיש תלות בים העבר לעתיד)
1. רב המנונא – משנה כט: – אדם יכול להישבע שלא הניח תפילין – והרי לא יכול להישבע שלא יניח תפילין בעתיד?
תשובה – אכן אין קרבן אלא רק מלקות.
2. רבא – ממשנה כט. – שבועת שווא למשל נשבע על אבן שהוא זהב, ועולא – בתנאי שידוע לשלושה אנשים. ומשמשע – אם אינו שבועת שווא – יהיה שבועת ביטוי, והרי אינו בלהבא (לא יכול להישבע שיהיה של זהב…). תשובה – לא יהיה שבועת ביטוי, אלא חיבו מהפסוק של שבועת שקר.
קושיא על רב
למה צריך פסוק מיוחד לשבועת העדות?
לשמואל מובן – כיוון שלא יכול להשיבע על העתיד, אז גם לא יכול להישבע על העבר, לכן צריך פסוק.
לרב? תלמידי אביי – כדי לחייב בשני לאוים. אביי – כדי לחייב גם במזיד.
[אך בשוגג לא חייב שני קרבנות, כי: 1. אביי – “לאחת מאלה". 2. רבא – שבועת העדות "יצאה מכללה", ואינה שבועת ביטוי כלל.
[משמע שלאביי היא כן, וזה קשה ממה שראינו באביי בסוף הסעיף הקודם. תירוץ – אביי חזר בו או שזה היה רב פפא].
