הדף היומי – מועד קטן דף כז

לעילוי נשמת
יעקב בן איסר וגננדל גודשטיין הלוי ז"ל,  שהיום יום השבעה לפטירתו,
ואליהו בן דוד וחנה אסטמקר ז"ל, היום יום השלושים לפטירתו. תנצב"ה.

ולעילוי נשמת
ר' מנחם בן דוד וברטה נוימאיר ז"ל,
חלוץ, מחנך, ומורה מחונן – נצר יחיד להוריו, דוד בן נתנאל וברטה לבית איינשטיין, אשר נספו בשואה במחנות טריזנשטט ואושוויץ – ה' יקום דמם.
להקדשות ליחצו כאן

Download

השיעור המשולב (תרשים יחד עם קריאה בגמרא)

שיעור עם קריאה והסבר בגמרא בלבד

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת מגילה לחץ כאן.

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

הדף היומי הקצר – הסיכום הכתוב

(כו: 5- עד כז: 1-)

(כו: 1-)

חלק א – נספח: עסקים בשבעה –

למדנו בדף כב (לפי רש"י) –
כמו שלאבל אסור לעשות מלאכה, כך אסור לעשות סחורה.
אם זה דבר האבד – בשאר קרובים מותר, על אביו ואמו צריך למעט.

עכשיו מחדשת הברייתא לגבי אביו ואמו –
ההולך ממקום למקום (שכבר יצא לדרך עם סחורה), ולא יכול למעט – "יגלגל עמהן" – יעשה סחורה יחד עם החבורה (לא לבד).

(כו: 5-)

חלק ב – כפיית המיטה

(המיטות שלהם היו של 4 רגליים שקצת בולטות גם כלפי מעלה, כך שאם הופך זה בעצם פשוט מנמיך את המיטה.
על מסגרת המיטה היו מותחים חבלים מצד לצד שתי וערב, ועליהם שמו כרים וכסתות.
המיטות נועדו גם לשכיבה ושינה וגם לישיבה.
בימינו לא כופין את המיטות, אבל יושבים על כסאות נמוכים).

א. מי יושב על המיטות הכפויות (נמוכות) –

במשנה – בסעודת ההבראה – רק האבל אך המנחמים יושבים על מיטות זקופות.
הברייתא מגבילה – שאם ליבו של המנחם גס באבל (מרגיש בבית) – אז גם הוא יושב על כפויה.

סיפור – אבא בר מרתא הגיע לנחם את רבא וישב על כפויה, ורבא גער בו.

(דילוג כה: 1- עד כז. 2+)

ב. זמני כפיית המיטה (או בעצם – זמני השבעה) –

מאימתי כופין המיטות ?

ר"א – משיוציאו את המת מפתח ביתו (לכיוון הקבורה).
ר' יהושע – משיסתם הגולל (רוה"ר – שסוגרים את הקבר בחול/אבן – לפי מנהג המקום).

ת"ר – ומאימתי זוקפין את המיטות לפני כניסת שבת של השבעה?

מן המנחה ולמעלה (ותוס' מתלבט אם מנחה גדולה או קטנה),
רבה בר הונא – אך בפועל לא ישב על מיטה זקופה עד כניסת שבת.

ובמוצ"ש מיד כופה חזרה (אפילו אם מחר בבוקר כבר קמים מהשבעה).

(כז. רבע)

ג. איזה מיטות כופה

ת"ר – כל המיטות שבבית (של המת ושל כל אחד מהאבלים, ושל כל הבתים שלהם).

מצד שני – מיטות מיוחדות (לא כופה, ולא משתמש בהן בשבעה) –

1. מיטה שמיוחדת לכלים – לא צריך (ויש מפרשים שצריך לזקוף על הצד כמו בדרגש).
2. דרגש – לא צריך לכפות אלא –

ת"ק – זוקף אותו על צידו.
רשב"ג – מתיר את הלולאות שמחזיקות את העור המתוח שלו (והלכה כרשב"ג)

מה זה דרגש?

1. A. עולא – ערבא דגדא (מיטה רגילה, שלא שוכבים עליה אלא נועדה למזל)

קושיות:

1. איך שמים את המלך על דרגש (לא מכובד שישב על דבר שביום יום לא יושב עליו).
   תשובה – למה לא? כמו שבאבלות אוכל משל אחרים, דבר שביום יום לא עושה.
2. אם זה בעצם מיטה רגילה, למה לא כופה אותה כרגיל?
   תשובה – יש לזה מבנה של מיטה רגילה, אבל מטרה אחרת, ולכן לא כופה (כמו שלא כופה מיטה המיועדת לכלים).
3. אם זה מיטה רגילה – איך רשב"ג אומר להתיר את הלולאות, הרי אין לו לולאות!

(כז. מתחת לאמצע)

1. B. הסבר שני – רב תחליפא מארץ ישראל – זה כמו מיטה רגילה, אבל לא עם חבלים שמתוחים על המסגרת, אלא יריעת עור שמחוברת למסגרת עם לולאות.

(ולמה לא כופה אותה? רש"י בסנהדרין – יריעת העור צמודה לחלק העליון של המסגרת, ואם יכפה העור יהרס מלחלוחית הקרע, לכן מסיר העור (ובעצם לא משתמש בה בשבעה).

3. בשם ר' אסי – מיטה עם נקליטין באמצע – א"א להופכה (היא תיפול) אלא זוקפה על הצד (ואין אפשרות להשתמש בה).

ג. ת"ר – גם אם ישב על כיסא, מכתשת, קרקע – לא יוצא יד"ח, אלא חייב לכפות המיטה.

(כז. שליש תחתון)

חלק ג – עוד דינים של בית האבל

א. ניקיון וריח –

מותר לנקות הרצפה והכלים,
לגבי בשמים –

בבית האבל (איפה שיושב לבד) – לא מביאים,
איפה שבאים לנחם אותו – מביאים.

(כז. משנה)

ב. אוכל (סעודת הבראה) (ומניעת בושה)

סעודת הבראה היא הסעודה הראשונה שהאבל אוכל, ולא אוכל משלו אלא מביאים לו (עשו אותה ברחוב). היתה גם ברכה מיוחדת שברכו, שהיום לא נוהגת.

משנה – לא מביאים את האוכל בכלים גדולים אלא בסלים פשוטים קטנים.

למה?
ת"ר – (בראשונה היו מביאים בכלים יקרים, אך הפסיקו – שלא לבייש את העניים.

[ומאותה סיבה –

1. משקים את כל האבלים בכוסות זכוכית פשוטה ולא לבנה.
2. מכסים את פני כל המתים (כי פני העניים שחורות מהבצורת).
3. מוציאים את המת בכליכה (כמו סולם) ולא דרגש מכובד.
4. ובסוף הברייתא – התחילו לשים תכריכים זולים (ר"ג ביקש שכך יקברו אותו, וכך כולם התחילו לעשות, ואומר רב פפא שבימיו הוזילו עוד יותר את התכריכים).

(כז: 3+)

ותקנות דומות (שלא לבייש מישהו) שלא קשורות לאבלים עניים

1. שמים מוגמר תחת כל המתים, ולא רק תחת חולי מעיים, כדי שלא לצער אותם כשהם חיים (שמתביישים כבר עכשיו שאחרי מותם כולם ידעו שהיו חולי מעיים).
2. טובלים את בגדי כל המתים, ולא רק את בגדיהם של מתים שהיו נידות וזבים.

(כז: משנה)

חלק ד – אבלות בחול המועד

במשנה (כז.) –

לפני הההלויה –

לא עושים הספדים (מלבד לת"ח),
ולכן גם לא מתעקבים עם המיטה ברחוב, כדי שלא יבואו להספיד.

אחרי ההלוויה –

עושים שורת אבלים,
אבל לא אומרים ברכת אבלים בסעודת ההבראה, אלא שולחים מיד את הציבור לביתו.

(כז: שליש) בגמרא –

רב פפא: מספידים ת"ח בחוה"מ, וכש"כ חנוכה ופורים, אך רק בפניו.

והרי רב כהנא הספיד את רב זביד בחוה"מ שלא בפניו?
עונה רב פפי: יום שמועה נחשב כלפניו.

ואגב הזכרת ההפסד –

עולא:
לפעמים בתנ"ך "הספד" זה הכאה על הלב (מרוב צער),
"מטפחות" (במשנה כח:) – הכוונה להכאת ידיים זה בזה,
"קילוס" – הכאה ברגליים על הקרקע
(ברייתא – יעשה את זה עם נעליים ולא סנדלים, מפני הסכנה).

(כז: באמצע)

חלק ה – דיני אבלות שונים

א. ר' יוחנן –

1. כיוון שהאבל ניענע בראשו – המנחמים צריכים לקום (רי"ץ גיאת – אסור לו לומר שלום, וזה נחשב כאמירת שלום ורמז שהוא כבר עייף מהם).
2. אבל וחולה לא צריכים לעמוד מפני כבוד הנשיא,
   ואם עמדו – יכולים להתיישב לפני שאומר לכולם לשבת.

ב. רב יהודה רב –

1. (כאמור) ביום הראשון לא אוכל משלו (מח' ראשונים אם רק בסעודת ההבראה או בכל הסעודות)

קולא – רבה ורב יוסף היו מחליפים סעודותיהם.

2. מת בעיר, בני העיר אסורים במלאכה עד הקבורה

קולא (סיפור) – אם יש חבורה שאחראית על זה, שאר בני העיר מותרים במלאכה.

3. כל המתקשה על מתו יותר מדי – בסוף יבכה חלילה על מת נוסף

סיפור – על אישה בשכונת רב הונא שבכתה יותר מדי ובסוף קברה את כל 7 בניה ומתה בעצמה.

מקור מפסוק – "אל תבכו למת ואל תנודו לו" – יותר מדאי,

[המשך הפסוק –
"בכו בכו להולך" – על מי כן ראוי לבכות –
רב יהודה – מי שמת בלא בנים (וכן נהג ריב"ל שהלך רק להלוויות כאלה)
רב הונא – מי שעבר עבירה ושנה בה]

כמה כן? 3 ימים לבכי[1], 7 להספד, 30 לאיסורי השלושים (תספורת, בגדים מגוהצים (ראה מח' כג:), מעבר לזה – מראה כאילו הוא רחמן יותר מה'.

           ואגב זה – ר' לוי –
3 ימים יראה כאילו חרב מונחת בין ירכותיו,
7 – חרב בקרן זוית,
30[2] – כאילו חרב עוברת לפניו בשוק.

[1] כמו שלמדנו ש3 הימים הם עיקר האבל (כא:)

[2] בגמרא כתוב "מכאן ואילך": תוס' – שנה, ר"ן ושו"ע" – 30.