השיעור מוקדש לעילוי נשמת
ר' אברהם משה בן יוסף חיים טסלר ז"ל
ולעילוי נשמת שיינדל מלכה בת בצלאל ושרה ז"ל
ולעילוי נשמת אברהם יצחק בן מאיר וציפורה פיגה ז"ל,
איש חינוך משפיע ברמ"ח אבריו, ומנהל תיכון אמי"ת בר אילן שבע-עשרה (17) שנה.
להבדיל,
השיעור מוקדש לרפואת
צילה גולדברג בת לאה הי"ו, בתוך שאר חולי ישראל
השיעור המשולב (תרשים יחד עם קריאה בגמרא)
שיעור עם קריאה והסבר בגמרא בלבד
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת חגיגה לחץ כאן.
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
הדף היומי הקצר – הסיכום הכתוב
(כ. רבע עליון עד כ: סוף הפרק)
א. הקדמה – שמירת טהרות בלבו
חכמים תיקנו שלמי שמקפיד על טהרה – צריך מחשבה אקטיבית לשומרו מטומאה ("בליבו לשומרו"). (כמובן שאם שם בארון, זה שמור, אלא הכוונה כשהוציאו ומשתמש בו).
(כ. שליש תחתון)
כמו בברייתא (תוספתא כלים) –
אישה שידעה בוודאות שהיא טהורה וארגה בגד, אך לא היה בליבה לשומרו, שאלה את רי"ש,
ואמר שחז"ל תיקנו שטמא.
וגם הראה איך התקנה הגיונית בזה שחקר את האישה, וגילה שאכן יתכן שנטמא –
במקרה אחד נזכרה שנידה ארגה איתה, ואולי הסיטה את הכלי שהסיט את הבגד,
ובמקרה שני נזכרה שחתכה את החוט עם הפה (שזה עצמו לא מטמא, כי הבגד עוד לא בשיעור טומאה של 3 על 3, אבל יתכן שהרוק נשאר על החוט עד אחרי שכן היה 3 על 3, ואז יטמא (רוק נידה הוא אב הטומאה).
(כ. רבע)
ב. שלושה דינים של היסח הדעת משמירה –
- ר' יונתן בן אלעזר – נפלה מעפרתו, וביקש מחברו להרים – טמא.
- שני מקרים בהם אמנם שמר, אבל לא שמר על מה שחשב ששמר –
1. ר' יונתן בן אלעזר – חשב שלבש בגד חול (ביום חול) והסתבר שזה בגד שבת
2. ר' אלעזר בר' צדוק – שתי נשים שהחליפו בגדיהן אחרי בית המרחץ.
(שליש עליון)
קושיות:
- מתקיף ר' אושעיא – (קושיא רק לB) –
והתניא – המשמר חבית שחשב שהיא יין והסתבר שהיא שמן – טהורה!
(דילוג מ"ולטעמיך" (מעל האמצע) עד שליש תחתון) - ועוד מותיב רבה בר אבוה – מהברייתא של ר' ישמעאל (קושיה על A + B) –
הרי העיקרון של ר' ישמעאל הוא שהיה "בלבו לשומרו" – וכאן, אפילו שנפל או התחלף – הרי בלבו לשומרו!
(כ. 5-)
תשובות:
לגבי B (מקרי ההחלפה) – אכן מדובר שמסיח דעתו מלשמור –
לגבי שבת – באופן טבעי שומר פחות טוב על בגדי חול, אפילו שזו שמירה מספיקה, בכל זאת – עצם ההורדה ממה שבדר"כ שומר – נחשבת היסח הדעת.
לגבי שתי הנשים – מדובר ששמו לב לטעות, וכל אחת הסיחה דעתה מלשמור כי מניחה שהשנייה לא מקפידה כל כך.
לגבי A – לכאורה עדיין קשה – בעל הבגד יכול לשמור גם כשזה אצל החבר?
ר' יוחנן – חזקה אין אדם שומר מה שביד חברו.
ג. השלמות:
(כ: 1+)
א. לגבי חזקה אין אדם משמר מה שביד חברו
והתניא – אדם שהולך עם פועלים שמובילים טהרות (בלי לגעת) –
(רישא) כל עוד הוא איתם (אפילו ממרחק מיל, אבל הם יודעים שהוא עלול פתאום להגיע) – טהור
רואים שכן שומר מה שאצל חברו!
(סיפא) ורק אם הלך לגמרי ואמר שיבוא אח"כ – חוששים.
עונה רב יצחק נפחא – מדובר שטיהר אותם במיוחד לכך ואין להם איך לטמא את זה גם אם יגעו,
אלא שעדיין יש לחשוש שאחרים יגעו,
ולזה בעה"ב אכן לא יכול לשמור (בגלל החזקה הנ"ל – שאינו שומר מה שביד חברו),
אבל הפועלים עצמם יכולים לשמור, כל עוד הם חוששים שבעה"ב יגיע. אם הם יודעים שהוא לא יחזור בקרוב (הסיפא) הם לא חוששים ולא שומרים.
(חזרה למעל אמצע עמוד א "ולטעמיך")
ב. לגבי שמר על חבית של יין תרומה והתברר שהיא שמן תרומה, אמרנו שטהורה
אבל בסיפא כתוב – אמנם טהורה מלטמא, אבל היא עצמה אסורה באכילה
וקשה – אם נחשב שמירה, למה אסורה?
עונה רבי ירמיה – מדובר ששמר לחצאין –
כלומר שמר שלא תיטמא מאב, מראשון או שני (שאז תעשה ראשון מהתורה/מדרבנן), אבל לא שמר שלא תיטמא מטבול יום (שזה יעשה אותה שלישי (=פסולה)).
ראיה שיש דבר כזה שמירה לחצאין –
שמר על סל עם מגריפה ותאנים בפנים, וחשב על הסל והתאנים ולא על המגרפה – הסל טהור והמגרפה טמאה (בינתיים אין כאן חידוש)
ולמה המגפרה לא מטמאת את השאר?
את הסל לא – כי החשש הוא רק שהמגרפה תיטמא מאב ותהיה ראשון, וראשון לא מטמא כלי.
את התאנים לא – כי מעמיד רבינא שאכן חשב ושמר גם על המגרפה, אלא ששמר לחצאין – דאג שלא תיטמא מאב ותהפוך לראשון, אך לא דאג שלא תיטמא ממשקים שאז מדרבנן תהיה שני, ואז המגפרה נחשבת פסולה – כלומר אסור מדרבנן להשתמש בה לחולין (אפילו שלא מטמאת אותם).
ד. נספח: דרגות הטומאה ויוצאי דופן
הדרגות –
- אבי אבות הטומאה
- אב הטומאה (טמא מת, מצורע, זב, נידה, שרץ, נבלה וכו')
- ראשון לטומאה – אדם וכלים, אוכלין ומשקין
- שני לטומאה – רק אוכלין ומשקין
תרומה בדרגת שני נקראת טמאה, כי מטמאת כיוצא בה (תרומה אחרת) להיות שלישי
- שלישי – רק תרומה וקודשים
תרומה בדרגת שלישי נקראת פסולה, כי לא מטמאת כיוצא בה (תרומה אחרת) להיות רביעי
- רביעי – רק קודשים
יוצאי דופן מדרבנן
- משקים ראשון מטמאים כלי להיות שני
- שני (וראשון) שני מטמא משקין להיות ראשון
(מלבד טבול יום (2) שעליו לא גזרו שיעשה את המשקה 1).