להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת כתובות לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
סיכום הדף היומי דף סח
(סח. במשנה – סח: 1-)
נדוניא ליתומה מנכסי האב
הקדמה – האבא לא חייב לתת נדוניא, אלא זה הסכם ששני הצדדים מגיעים אליו.
אבל אם האב מת – אז היתומים כן חייבים לתת נדוניא (כדי שירצו להתחתן עם הבת (אחותם) וכדי שאם בעלה ימות אם תתגרש – היא תקבל את הנדוניא אליה). היום נראה כמה ועד מתי.
משנה –
- אם השיאוה קטנה, ונתנו לה נדוניא קטנה והסכימה (50-100, שראינו אתמול שזה המינימום),
כשתגדל יכולה לדרוש עוד (מה שראוי להינתן לה). - וכמה באמת "ראוי להינתן לה"?
אם אביה השיא כבר את האחותה,
ר"י – יתנו לה כמו לאחות.
חכמים – לא יתנו כמו האחות (כי אולי האב העני/העשיר), אלא שמין את הנכסים ונותנים לפי הנכסים.
משמע שאם לא היתה אחות – לפי כולם שמין את הנכסים.
חלק א – כמה נותנים לה?
א. האם שמין את הנכסים (מעשר) או את האב?
- A. דעת שמואל והתנאים –
שמואל – שמין את האב.
קושיות –
- מיתיבי – הבנות ניזונות ומתפרנסות מנכסי אביהן, ואיך – שמין את הנכסים.
תשובה – לא מדובר שם בנדוניא ("פרנסת הבעל"), אלא ב"פרנסת עצמה" (המזון שהיתומים צריכים להאכילה עד שתתבגר/תתחתן).
[אז למה יש כפלות "ניזונות ומתפרנסות"?
תשובה – אוכל ושתייה, לבוש וכסות].
- תנן (משנתנו) –
אם האב כבר חיתן את אחותה לפני שמת –
חכמים – (לפי הסבר הגמרא) מתעלמים מהאחות (כי אולי האב העני/העשיר בדעתו),
אלא נותנים לפי השיטה הרגילה – שמין את הנכסים.
ר"י – כן הולכים לפי האחות, ולא חוששים שהשתנתה דעתו.
מי מסתדר עם שמואל?
חכמים – ודאי לא כשמואל,
ר"י –
יכולנו לומר שגם ר"י לא כשמואל (כלומר שגם לשמואל בדר"כ שמין את הנכסים, ורק כשהיתה אחות הולכים לפי האחות),
אבל מחדשת הגמרא – ר"י כשמואל
כלומר ר"י תמיד הולך לפי אומדן האב (גם כשאין אחות):
אם יש אחות – אומדין לפי האחות,
אם אין אחות – פשוט אומדין את דעתו של האב.
אז למה המשנה דיברה על אחות? ללמד שלרבנן גם כשיש אחות מתעלמים מהאחות ועדיין שמין את הנכסים.
- B. לסיכום –
ר"י ושמואל – שמין את האב
חכמים – שמין את הנכסים (מעשר).
(סח. 7-)
- C. דעת רבא ורבי (סוג של פשרה) –
- a. יש סתירה ברבי –
מצד אחד ברייתא – שמין את הנכסים (מעשר)
מצד שני אמר רב אדר ב"א – מעשה שרבי נתן 1/12!
אלא – שמין את האב (ולכן נתן 1/12), אבל אם אי אפשר (לא מכירים) אז שמין את הנכסים.
- b. וכך אפשר להסביר גם את רבא –
שמצד אחד פסק כר"י (שמין את האב)
הסבר: כשאפשר.
ומצד שני פסק כרבי בברייתא (את הנכסים)
הסבר: כשא"א לשום את האב.
(סח. 3- גופא)
ב. איך שמין את הנכסים?
רבי בברייתא הנ"ל – נותן מעשר לכל בת.
אמרו לו חכמים – אז אם יש לו 10 בנות, מה ישאר לבנים?
ענה רבי – כל אחת לוקחת מעשר ממה שהשאירה הקודמת (הראשונה 10%, השנייה 9% וכן הלאה).
ומסיים רבי – "וחוזרות וחולקות בשווה", ומסבירה הגמרא –
אם התחנו זו אחר זו – כל אחת לוקחת מעשר ממה שנשאר (כך שהאחרונות מקבלות פחות מהראשונות).
אם התחתנו יחד – עושים את החישוב כאילו באו זה אחר זה, ואז מצרפים את כל הסכומים (יוצא כ65%) ומחלקים בשווה.
וכן אמר רב מתנה.
(סח: 6+)
חלק ב – עד מתי זכאית היתומה לנדוניא ("פרנסתן") מהאחים?
(מזונות – עד שנישאה או בגרה, הנושא שלנו זה הנדוניא)
ת"ר – נישאה או בגרה –
רשב"א – שני דברים שמפסיקים את זכאותה לנדוניא מהאחים:
- אם בגרה.
- אם נישאה כנערה.
למה הם מפסיקים? עולות בגמרא 2 סברות:
- כי כבר לא מגיע לה (כך התקנה).
- כי לא דרשה ובזה מחלה.
רבי חולק – ושני הדברים לא מפסיקים (וכן פסק רב הונא).
זה אומר שרבי חולק על 2 הסברות:
- זה כן מגיע לה.
- לא היתה מחילה.
למה לרבי לא היתה מחילה? בגמרא יש שתי הבנות:
הבנה א – אמנם מחלה (לא מחתה), אבל המחילה שלה לא נחשבת
(ולכן אין בעצם דרך שבה תאבד את הנדוניא).
איתיביה ממשנתנו –
קטנה שקיבלה נדוניא קטנה – המחילה שלה אינה מחילה, ויכולה לדרוש אח"כ את השלמת הנדוניא.
מכאן מדויק שנערה שמחלה – המחילה שלה כן מחילה!
אלא הבנה ב – המחילה שלה כן מחילה (ואם תמחול – תאבד את הנדוניא), וכדי שלא תחשב שמחלה צריכה למחות, ולכן:
כשרבי אמר שלא איבדה את הנדוניא – זה כי מחתה,
כשהמשנה אמרה שנערה כן איבדה את הנדוניא – זה כי לא מחתה.
(אך קטנה לא איבדה כי הנישואין רק דרבנן).
הערות:
- הכי נמי מסתברא –
כי יש עוד ברייתא שבה רבי אמר בפירוש שאם כבר לא ניזונת מהאחים (נישאה או בגרה) איבדה את הנדוניא –
כלומר מפורש שיכולה לאבד אם מחלה.
- האמירה של רבא – /אם בגרה או נישאה אינה צריכה למחות!
והרי הרגע אמרנו שצריכה למחות?
תשובה – שם מדובר שלמרות שעומדת להתבגר או להינשא – האחים אמרו שימשיכו לזון אותה, ובמקרה כזה לא נעים לה למחות על הנדוניא, לכן רק כאן השתיקה שלה לא נחשבת מחילה.
(אבל אם בגרה + נישאה – כאן כבר כן צריכה למחות גם לרבא, אחרת תאבד).
(סח: שליש תחתון)
חלק ג – רב הונא רבי – "פרנסה (נדוניא) אינה כתנאי כתובה (כמזונות)"
שלושה הסברים:
- לטובת הנדוניא – שגובה נדוניא גם ממשועבדים,
ואילו את המזונות תיקנו שלא תגבה ממשועבדים כי למזונות אין קצבה והלקוחות של הקרקע לא יוכלו לדעת כמה הוא חייב במזונות.
דחייה – זה נכון אבל פשיטא (מעשים בכל יום).
- לטובת הנדוניא – שגובה נדוניא גם ממטלטלין,
ואילו את המזונות (כמו את הכתובה עצמה) גובה מהיתומים רק מקרקעות.
דחייה – לרבי זה לא נכון
(אמנם את הכתובה גובה רק מקרקע, אבל את המזונות כמו את הנדוניא גובה גם ממטלטלין).
- לרעת הנדוניא – שאם האב לפני מותו אמר שלא לתת לה –
לגבי נדוניא – אכן לא תקבל (כיון שאין חובה לתת נדוניא)
לגבי מזונות – בכל זאת תקבל (כי זה חלק מתנאי הכתובה).