להצלחה בזיווג הגון לאיילת תהילה בת בתיה הי"ו, וליצחק חיים בן בתיה הי"ו
ולהבדיל
לרפואת אחותי – שירה שיינדל בת דינה בתוך שאר חולי ישראל
ולנלהקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת סוטה לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי קידושין דף יט
(יט. 6+ עד יט: שליש תחתון)
המשך דיני ייעוד
חלק א – האם יכול לייעד לבנו הקטן?
(סברא: בנו כלדהו, או שהבן מחליף את האב וכפי שהאב גדול גם הבן גדול)
ראיות שדווקא בגדול –
- ר' זירא – תא שמע –
"ואיש אשר ינאף את אשת איש…" (ויקרא כ) – פרט לאשת קטן.
הבנה א – הכוונה שאין מצב שלקטן יש אישה, מכאן שלא מייעד לבנו קטן.
דחייה – הבנה ב – אדרבה! מכאן שיש מצב שלקטן יש אישה, ובכ"ז מי שבא על אשתו פטור ממיתה.
באיזה מצב לקטן יש אישה? לכאורה – כי כן מייעד קטן!
רב אשי דוחה את הדחייה – יש עוד מצב – קטן בן 9 ויום שבא על יבימתו (שהרי ייבום לא צריך דעת אלא רק ביאה).
(ובכל אופן הראיה נדחית).
(יט. באמצע)
- תא שמע – אין יעוד אלא בגדול!
חלק ב – השלכות מהמחלוקת מה מקדש את האמה
מבוא: יש שתי אפשרויות מה מקדש אותה (כאמור אתמול) –
או – מעות הראשונות
או – וויתור על זמן העבודה
השלכות לזה:
(דילוג ל-ט. רבע תחתון + יותר באריכות ב-ט: 2+)
א. עד מתי יכול לקדשה (ראינו גם אתמול)
חכמים – עד שנייה לפני השקיעה של סוף 6,
מכאן שמעות הראשונות קונות
רי"ס בר"י – צריך להשאיר זמן של "וויתור עבודה" של שווה פרוטה.
למה?
אביי בריה דר' אבהו – הוויתור על העבודה קונה, ולא המעות הראשונות.
רנבי"צ – גם לרי"ס בר"י מעות הראשונות קונות, אלא שצריך גם "אשר לא יעדה והפדה".
(חזרה ליט. באמצע)
ב. בברייתא הנ"ל – אין יעוד אלא בגדול (כאמור), אין יעוד אלא מדעת
וקשה – תרתי? (זה בעצם אותו דבר)
תשובות:
- "מה טעם" – הסיבה שצריך גדול זה כי צריך דעת
- הכוונה שצריך את דעת הבת, להודיע לה שמקדשים אותה – "אשר לא יעדה" (לא צריך את הסכמת האב).
האם זה תלוי בבמה מקדש אותה?
אביי בר"א – זה דווקא לרי"ס בר"י אם נבין שמקדש בוויתור על העבודה, כי הקידושין נעשים מולה ולא מול אביה, וצריכה לדעת.
רנבי"צ – גם אם לרי"ס בר"י מעות הראשונות קונות, עדיין צריכה לדעת, כי יש דרשה ("אשר יעדה").
(יט. 6-)
ג. רבא-ר"נ – עוד השלכות מרי"ס בר"י (לפי הבנת אביי בר"א שמקדשה בוויתור העבודה):
- לקטנה יש יד לקבל קידושין.
שהרי לרי"ס בר"י בעצם האדון נותן לה את "כסף" הקידושין (=וויתור העבודה).
מה זה אומר בפועל?
אמנם לא יכולה להתקדש בלי הסכמת אביה,
אבל האב יכול לומר לה "קבלי קידושייך", ובזה מוסר לה את הכח שלו לקדשה – ומתקדשת.
- המקדש בהנאת מלוה, אפילו שיש לו משכון – מקודשת
כלומר: ראינו בדף ד – המקדש בהנאת מלווה מקודשת.
כעת, מה אם כשמוותר לה על המלווה עוד לא החזיר לה את המשכון שהביאה לו?
אומר רבא שלומדים מרי"ס בר"י שכן, שהרי גם שם מקדש בוויתור על חוב העבודה, ומקודשת למרות שהגוף שלה עדיין אצלו, וזה דומה קצת למשכון.
(יט: 2+)
ד. ממתי מקודשת – משעת המכירה או מהייעוד?
שתי ברייתות:
ברייתא א – מביאה את המחלוקת הבסיסית שכבר ראינו (עד מתי מקדשה),
ואז ברייתא ב שואלת ממתי מקודשת (נפק"מ אם האבא קידשה במהלך ה6 שנים לאחר, ואח"כ האדון ייעד)
לחכמים – מקודשת לאדון – כי הייעוד חל למפרע – מעות הראשונות קידשו.
לרי"ס בר"י – מקודשת לשני – כי הייעוד חל רק בסוף
לאביי בר"א – כי מה שמקדש זה לא מעות הראשונות אלא וויתור העבודה
לרנבי"צ – אפילו שמעות הראשונות מקדשות, אבל הקידושין חלים רק בסוף.
בשתי הברייתות יש "משל" – לימוד מאמה לקידושין לאחר 30 יום:
בברייתא א – זה דומה ל"התקדשי מעכשיו ולאחר שלושים" – שמקודשת למפרע מעכשיו,
והגמרא: זה כחכמים שהקידושין חלים למפרע.
פשיטא!
תשובה – היינו חושבים שגם בלי שיאמר "מעכשיו" זה יחול מעכשיו (כמו באמה), קמ"ל שצריך לומר מעכשיו.
בברייתא ב – זה דומה ל"התקדשי לאחר שלושים יום",
והגמרא: זה כרי"ס בר"י שמקודשת רק בסוף.
פשיטא!
תשובה – היינו חושבים שבלאחר שלושים, כיוון שבכ"ז אמר משהו עכשיו, אולי בכ"ז מקודשת עכשיו, קמ"ל שלא.
סיכום נפקא מינות למעות הראשונות קונות
- שאפשר סמוך לשקיעה (ודחינו כי יש לימוד)
- שלא צריכה לדעת (ודחינו כי יש לימוד)
- אם מקדש בוויתור –
יש לה יד,
שהמקדש בהנאת מלווה ויש לו עדיין את המשכון – בכ"ז מקודשת - שמתקדשת למפרע בשעת המכירה!
- (ראינו אתמול – שלמאן דאמר אין שפחות אחר אישות – אז האב לא יכול למוכרה, כי נחשב שהוא זה שקידש אותה בפעם הראשונה.
