לעילוי נשמת יעקב-צבי בן מיכאל-חיים וציפורה ז"ל ביום השנה לפטירתו, ז בכסלו,
ולעילוי נשמת מרים בת ר׳ שלום הכהן ובכורה ז"ל
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא קמא דף כד
(כג: במשנה – כד: במשנה)
על העדאה של שור
חלק א – איך שור נהיה מועד ואיך חוזר להיות תם
במשנה –
נהיה מועד –
ר"י – 3 נגיחות ב3 ימים נפרדים,
ר"מ – גם באותו יום.
חוזר לתמות –
ר"י – 3 ימים נפרדים (שהיתה לו הזדמנות ליגח ולא נגח).
ר"מ – שהתינוקות יציקו לו ולא יגח (אותם/שור אחר).
בגמרא –
א. טעם מחלוקת ר"מ ור"י
ר"י (ימים נפרדים) – זה פשט הפסוק שמדבר על ימים נפרדים.
אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר (שמות כא, כט)
ואיך הגענו ל3 ימים? (תוס', בניגוד לרש"י, לפי שניהם צריך 3, ורק ב4 הוא משלם נזק שלם)
אביי: תְּמֹל – 1, מִתְּמֹל – 2, שִׁלְשֹׁם – 3, וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו – בפעם ה4 ישלם נ"ש.
רבא: מִתְּמֹל – 1, שִׁלְשֹׁם – 2, וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו – 3, ומהפעם הבאה נ"ש.
ר"מ – אם ימים נפרדים, אז כל שכן באותו יום.
ואילו ר"י – דווקא ימים נפרדים מראה על נטייה לתוקפנות מאשר אותו יום (אולי פשוט היה לו מצב רוח רע באותו יום…),
כמו שאישה נהיית זבה רק אם ראתה ב3 ימים ולא ביום אחד.
ור"מ – זה כי יש פסוק שממעט.
(כד. 4+)
ב. מאמר מוסגר: המקורות לגבי זבה וזב (מתי נהיים זבה גדול/זב חמור, שצריכים 7 נקיים + קרבן)
הדינים –
זבה – 3 ימים (בין אם ראיה אחת רצופה או 3 נפרדות ב3 ימים)
זב (מחמירים) – או 3 ימים (כמו זבה), או 3 ראיות (באותו יום או בימים רצופים)
איך הגענו לזה –
בפסוקים כתוב –
זבה – 3 ימים (אפילו ראיה אחת)
"וְאִשָּׁה כִּי־יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים" (ויקרא טו, כה) – תלוי ב3 ימים (ימים – 2, רבים – 3).
זב – 3 ראיות (אפילו ביום אחד)
"וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ בְּזוֹבוֹ רָר בְּשָׂרוֹ אֶת־זוֹבוֹ אוֹ־הֶחְתִּים בְּשָׂרוֹ מִזּוֹבוֹ טֻמְאָתוֹ הִוא" (שם ג) – תלוי ב3 ראיות.
האם לומדים מאחד לשני?
מצד אחד יש היקש ביניהם – "…וְהַזָּב אֶת־זוֹבוֹ לַזָּכָר וְלַנְּקֵבָה",
מצד שני יש מיעוט (בפסוק של הזב) – "וְזֹאת תִּהְיֶה טֻמְאָתוֹ",
לכן –
לומדים מהזבה לזב שהוא גם וגם (או 3 ימים או 3 ראיות),
אבל לא לומדים מהזב לזבה, והיא לא ב3 ראיות.
ומה ראית? (למה דווקא מהזבה לזב?)
כי המיעוט עוסק ב3 הראיות, אז מכאן שבא למעט שלנקבה אין 3 ראיות.
(כד. שליש)
ג. כמי ההלכה –
הברייתא מביאה את דעת רי"ס ור"ש –
נהיה מועד –
ר"י – 3 נגיחות ב3 ימים נפרדים – וכן רי"ס.
ר"מ – גם באותו יום – וכן ר"ש
חוזר לתמות –
ר"י – 3 ימים נפרדים (שהיתה הזדמנות ליגח ולא נגח) – וכן ר"ש
ר"מ – שהתינוקות יציקו לו ולא יגח (אותם/שור אחר) – וכן רי"ס,
ואומר ר"נ שפוסקים כרי"ס (ולא כר"ש), הואיל ו"נימוקו עמו", שמסביר דבריו ומביא ראיות.
(כד. שליש תחתון)
חלק ב – איבעיה להו – האם זה לייעודי תורא או (גם) לייעודי גברא?
נפקא מינה – האם יכולים לבוא ביום אחד ולהעיד שנגח ב3 ימים –
לייעודי תורא – כן, כי זה מראה שהוא נגחן
לייעודי גברא – לא, כי כדי להרגיל את האדם לשמור על שורו (תוס') צריך לומר לו את זה ב3 ימים נפרדים.
ראיה שזה לייעודי תורא –
תא שמע (ברייתא) –
באו 3 כתות עדים שכל אחד העידה על נגיחה אחת, ורק בעזרת 3 העדויות יהיה מועד.
הברייתא אומרת דינים לגבי הזמתם
(שאם עדות אחת בטלה השאר לא בטלות, אבל כדי להזים אותם שישלמו נזק שלם צריך להזים את כולם, כי מבחינה מסוימת זו עדות אחת),
אבל מה שמעניין אותנו זה עצם זה שניתן להזימם ויענשו בנזק שלם,
כי כדי להזימם צריך ש3 הכתות יבואו להעיד יחד, כי אחרת יאמרו שרק התכוונו להעיד שהוא נגח (חצי נזק) ולא שיהיה מועד (נ"ש).
כעת, האם יכולים לבוא להעיד יחד?
אם זה לייעודי תורא – יכולים, ואז מובן,
[ועדיין שואל רב כהנא – יכולים לטעון שהם באו להעיד בנפרד ולא ידעו שגם שאר העדים באו לזה?
- רואים שרומזים זה לזה.
- רב אשי – באו רצופים (ביחד),
- רבינא – בהתחלה רק העידו נגד הבעלים ולא נגד השור –
שאחד השוורים של הבעלים נגח ולא ידעו להצביע על שור ספציפי – כך שברור שהמטרה שלהם היתה שיהיה מועד ולא רק לחצי נזק כי חצי נזק משלם מגופו, ולא ידעו מי הוא. בהמשך אחרי כל העדויות עשו מסדר זיהוי וזיהו את השור הספציפי (ר"ח).
אבל אם גם לייעודי גברא – הרי צריכים לבוא ב3 ימים נפרדים, אז איך יוזמו?
לפי רש"י זה נשאר בקושיא,
אך לראשונים אחרים אותם 3 תירוצים טובים גם לדעה זו, שרואים שרצו לגרום למועדות אפילו שבאו ב3 ימים נפרדים.
(כד: שליש, שאלה שתתקשר למשנתנו)
חלק ג – איבעיא להו – המשסה כלבו של חברו בחברו
כלומר: ראובן שיסה את כלבו של שמעון בלוי, ראובן המשסה פטור – גרמא, מה לגבי שמעון (בעל הכלב)?
סברות:
מצד אחד – זה לא אשמת בעל הכלב,
מצד שני – כלב שאפשר לשסות אותו צריך להיות נעול או מת.
ראיות שחייב:
- ר' זירא – תא שמע ממשנתנו –
ר"מ אמר שמתי חוזר להיות תם – משימשמשו אותו התינוקות ולא נוגח.
משמע – אם ימשמשו וכן יגח – בעל השור חייב!
דחייה – רק משמע שאם ימשמשו ויגח אז הוא עדיין מועד, אבל על הנגיחה הזו עצמה אולי פטור.
- תא שמע (משנה בסנהדרין עו:) –
שיסה בו את הכלב – פטור.
לכאורה הכוונה רק למשסה (-לשון יחיד), אבל בעל הכלב חייב.
דחייה – שניהם פטורים.
ולמה זה לשון יחיד? כי בעל הכלב ודאי פטור, והחידוש שגם המשסה פטור.
רבא – הגבלה:
גם אם נאמר שבעל הכלב חייב,
עדיין – אם המשסה גרם לכלב להזיק את המשסה עצמו, ודאי שפטור,
כי "כל המשנה (המשסה) ובא אחר ושינה בו (הכלב) – פטור".
רב פפא: כך גם אמר ר"ל – אם פרה רבצה ברה"ר ופרה אחרת בעטה בה – פטור.
אך רבא – לא, שם דווקא חייב, כי הפרה יכלה סתם לדרוך עליה בלי לבעוט,
אבל בשיסוי אכן פטור.
