לעילוי נשמת אביו של אחד הלומדים, משה בן הניה זצ"ל,
ולעילוי נשמת ר' פנחס בן ר' יקותיאל יהודה ומרגלית בת ר' אליעזר שלמה
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא קמא דף עב
(עא: שליש תחתון – עב: במשנה)
נמשיך לבאר את המשנה מדף ע. ונראה שני מקרים
חלק א – האם יכול להתחייב בחמישה חצאי בקר?
[תזכורת למשנה – אחד המקרים זה גנב משל אביו –
רישא (משתנתנו): טבח לפני שאביו מת – חייב דו"ה (משלם לאחים את חלקם),
סיפא (משנה עד:): טבח אחרי שמת אביו – פטור, כי זה לא "וטבחו" כולה באיסורא.
עכשיו לשאלה:
בעא רבא מרב נחמן – גנב וטבח של שותפים, ואז הודה לאחד מהם (וכך לא מתחייב כלפיו בכפל), ואילו לשני כפר, ובאו עדים שחייב.
רב נחמן – פטור מדו"ה – "חמישה בקר" ולא חמישה חצאי בקר.
איתיביה ממשנתנו – גנב מאביו טבח, ואז מת אביו, חייב לאחים.
והרי כאן זה גם חצי, כי בחלק של עצמו הוא פטור, ובכ"ז חייב!
- במשנתנו כבר עמד בדין מול אביו לפני שמת.
דחייה – אז למה במשנה הבאה כשחיפשו מקרה שחייב,
הביאו מקרה שאביו מת לפני הטביחה,
היה מספיק להביא מקרה שמת לפני ההעמדה בדין!
תשובה – נכון, יכלו, אבל זה יותר הסתדר מבחינת הניסוח שיהיה דומה והפוך למשנתנו (טבח לפני שמת, טבח אחרי שמת)
- בבוקר רב נחמן חזר בו – ואכן חייב.
וזה שבלילה אמר שפטור זה כי לא אכל שור (רש"י – לא עיין בדבר, 2. תוס' – היה רעב ולא היה מרוכז).
(עב. 5+)
חלק ב – השוחט ונמצאת טריפה, או השוחט חולין בעזרה – חייב (ור"ש פוטר)
ת"ק – חייב דו"ה,
(ר"ש פוטר).
הקדמה – יש מחלוקת מתי השחיטה מוגדרת כשחיטה (שראינו גם אתמול) –
ר' שמעון בן לקיש – בסוף,
רי"ח – מההתחלה.
משנתנו – לכאורה לא מסתדרת עם רי"ח (מההתחלה) –
כי חיוב דו"ה – זה ודאי רק בסוף השחיטה גם לרי"ח,
ואילו איסור חולין בעזרה – לפי רי"ח מתחיל כבר מההתחלה,
ואם כן כבר מההתחלה השור נאסר בהנאה, ואמור להיות פטור בדו"ה
(באחרונים: או כי איסורי הנאה אינם בבעלותו, או כי אין לזה ערך ממוני).
אבל אם השחיטה רק בסוף – אז ברגע האחרון גם אוסרה וגם מתחייב בדו"ה.
תשובות – באמת שני הדברים (דו"ה והאיסור הנאה) קרו בו זמנית:
- שניהם היו בהתחלה –
רב הונא בריה דרבא – גם בדו"ה מתחייב כבר בהתחלה.
דוחה רב אשי – "וטבחו" – כולו.
- שניהם היו בסוף –
רב אשי – נעמיד ששחט חצי מהסימנים בחוץ, ואז נכנס וגמר את רוב הסימנים,
וכך עשה רק את סוף השחיטה בפנים, ובאותו רגע גם התחייב דו"ה וגם אסרה.
(עב. 4-)
לסוגיה הזו יש שתי גרסאות:
- מתחילים מהמשנה – שמשמע שאינה לשחיטה אלא בסוף
ואז מתרצים לדעה השנייה. - מתחילים מהמחלוקת (ר"ל ורי"ח),
מביאים את המשנה כקושייה על רי"ח,
ואז מתרצים.