מסכת בבא קמא דף צח

לע"נ סבי מורי משה בן שלום יוסף גולדמן ז"ל שנלב"ע בכ"ד שבט ה'תשמ"ד.
ולע"נ סבתי מורתי חיה בת ר' צבי גולדמן שנלב"ע בד' מרחשוון ה'תשמ"ה,
הוקדש על ידי אחד הלומדים.
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן

Download

להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

דף יומי בבא קמא דף צח

(צח. 4+ עד צח: במשנה)

חלק א – מזיק בגרמא פטור (4 דינים של רבה)

(בסעיף ד זה יתקשר למשנה (גזל חמץ ועבר עליו הפסח – אומר לו הרי שלך לפניך)).

א. אילוץ להוציא כסף זה גרמא:

הזורק מטבע של חברו לים – פטור,

מדובר ברואים את המטבע, ולכן ניתן להוציאה ע"י צוללן,
לכן היא לא נחשבת אבודה, ולכן הוא לא מזיק בידיים (תוס')[1]
הוא רק מאלץ אותו לשלם לצוללן – וזה גרמא.

הגבלות –

1. שרואים את המטבע – אחרת לא ניתן להוציאה גם ע"י צוללן – ואז היא כן אבודה, וזה מזיק בידיים.
2. שהמזיק רק היכה בידו של בעל המטבע והפיל את המטבע,
   אבל אם לקח אותה ואז זרק – הוא גזלן, וצריך להשביה לנגזל בעצמו.

מקשה רבא –
אי אפשר לחלל מעשר שני על מטבע שנפלה לים – כלומר רואים שנחשב אבוד מבעליו,

עונה רבה – במע"ש יש דרישה גבוהה יותר – "וצרת הכסף בידך".

(צח. מעל האמצע)

ב. נזק שרק מוריד מהערך המיוצג (ולא הפיזי) זה גרמא:

השף מטבע של חברו (והרס את צורתו) – פטור –

הסבר – שהרי מבחינה פיזית לא עשה כלום,
ונזק הוא רק בגלל מה שצורת המטבע מייצגת – וזה גרמא.

הגבלה – דווקא אם לא חיסר חומר פיזי מהמטבע (הרס את הצורה, אך לא שייף),
אך אם שייף – אפילו ששייף קצת – זה כבר כן מזיק בידיים, ואז כבר חייב לשלם על הורדת ערך המטבע, ולא רק על החומר הפיזי ששייף.

מקשה רבא – איזו מכה מוציאה את עבדו הכנעני לחירות:
כנגד אוזנו וחרשו – לא יוצא (התורה מוציאה לחירות רק על מכה באוזן/עין עצמם).
הכה על אוזנו וחרשו – יוצא,

למה יוצא? הרי לא חיסר כלום מהאוזן וזה גרמא?
תשובה – הוא באמת כן חיסר, פשוט לא רואים את זה (ואז זה כמו שייף, שנחשב מזיק בידיים, ומובן שיוצא לחירות),[2]

[וכפי שרבה אמר שהיכה אוזנו של אביו וחרשו – נהרג,
כי אין מצב שלא הוריד לו טיפת דם (ונהרג על הוצאת הדם)]

(צח. שליש תחתון)

ג. נזק הלכתי זה גרמא:

הצורם אוזן פרתו של חברו (עשה חריץ) – פטור

אפילו שהוא הזיק בידיים,
אבל בעולם החול זה לא נזק (לא מוריד את ערכה (נימוקי יוסף (לה. ברי"ף)),
וזה רק "נזק הלכתי" (פסולה לקרבן), ונזק הלכתי הוא רק גרמא.

מקשה רבא – העושה מלאכה במי חטאת – פטור (מדיני אדם) – כי נזק הלכתי זה גרמא,
אבל נדייק – דווקא שם שלא ניכר – פטור, אבל הצורם אוזנו (שעשה חריץ פיזי) – אולי חייב!

תשובה – אכן גם צורם פטור, ובמי חטאת יש חידוש שאפילו שלא ניכר – חייב בדיני שמיים.

(צח. 2-)

ד. השורף שטרו של חברו – פטור

כי יאמר לניזק – זה רק נייר, וזה שזה מייצג חוב – זה רק גרמא (קצת כמו סעיף א עם המטבע))

1. מקשה רמי בר חמא – במה מדובר?
   אם יש עדים שיודעים מה כתוב שם – אז מה הבעיה? שיעידו ויכתבו על פיהם שטר חדש,

ואם אין עדים – אז איך יודעים בכלל מה קרה?

תשובה – השורף מאמין למלווה מה היה בשטר, ובכ"ז פטור (יש"ש)

1. אך יש מחייבים –
2. רב דימי בר חנינא – זה תלוי במחלוקת תנאים לגבי דבר הגורם לממון –
   (לגבי הגונב בהמה שהוקדשה באחריות (שאם תאבד המקדיש צריך להביא אחרת) –
   לרבנן – דבר הגורם לממון אינו ממון (והגונב פטור מכפל) – וגם השורף שטר אכן פטור
   אך לר"ש – דבר הגורם לממון נחשב ממון (והגונב חייב כפל) – וגם אצלנו השורף שטר חייב (זה לא נחשב גרמא, אלא כמזיק בידיים).

דוחה רב הונא בד"י – דבר הגורם לממון נחשב ממון – רק אם עיקרו ממון, אבל אצלנו שהשטר אף פעם לא היה ממון – פטור גם לר"ש.

[וכן אמר רבה שנחלקו בזה, למשל:
ראינו במשנה שגזל חמץ ועבר עליו הפסח, אומר הגזלן לנגזל "הרי שלך לפניך" (אפילו שנאסר) – לכן זה דבר הגורם לממון לגזלן.
ואם בא מישהו ושרפו אצל הגזלן:

ר"ש – חייב, רבנן פטור].

2. אמימר – להלן (ק.) נראה את ר"מ שמחייב בגרמי, ולפי שיטתו גם כאן יש לחייב:

רש"י – גרמי=גרמא, כלומר מי שמחייב בגרמא מחייב בזה ובכל הנ"ל.

ראשונים אחרים – גרמא לא חייב, אבל גרמי חייב (נזק ישיר יותר מאשר גרמא).

וכן קרה למעשה – שרב אשי שרף שטרות חברו כשהיה קטן, ורפרם חייבו כשגדל לשלם.

(צו: שליש)

עד עכשיו דיברנו על מזיק בגרמא.
אבל גם בגזלן יש דיון דומה – שאם גזל, ואז קרה היזק שאינו ניכר אבל מזיק לנגזל בגרמא – הגזלן יכול להחזיר את החפץ לנגזל ("הרי שלך לפניך"), וזה בעצם הדין הבא במשנה:

חלק ב – במשנה: גזל, ויש היזק שאינו ניכר – אומר לו הרי שלך לפניך

הדוגמאות במשנה:

מטבע ונפסל,
תרומה ונטמאת,
חמץ, ועבר עליו הפסח,
בהמה ונעברה בה עבירה או שנפל בה מום  – שפוסלה לקרבן
או שהרגה אדם (וחייבת סקילה)

א. גזל חמץ ועבר עליו הפסח – אומר לו הרי שלך לפניך

רב חסדא – זו מחלוקת תנאים בברייתא –

לגבי שומר (שגם הוא צריך להשיב את הדבר לבעלים), שקיבל שור לשמירה,
והשור הרג אדם, האם יכול להחזירו כך לבעלים:
לפני שנגמר דינו – מחזירו לבעלים,
אחרי שנגמר דינו –

רבנן – לא (רב חסדא: כי לא ניתן לומר הרי שלך לפניך)
ר' יעקב – כן (הרי שלך לפניך, כמשנתנו)

(צח: באמצע)

אך דוחה רבה – באמת לפי כולם אומר הרי שלך לפניך, כמשנתנו,

                        ובשור שאצל שומר שהמית המחלוקת היא אחרת –

רבנן – לא יכול להחזירו לבעלים במצבו האסור, כי הבעלים יטען לשומר – למה בכלל הבאת את השור לבי"ד? היית מביא אותי לי והייתי מבריחו לאגם, ובי"ד לא יכלו לפסוק את דינו שלא בפניו (של השור).

ר' יעקב – יכול, כי לא היה לשומר מה לעשות, כי גם ככה בי"ד כן יכולים לפסוק שלא בפניו.

ראיה לרבה – ברייתא שחוזרת על הדוגמאות של משנתנו (חמץ, שור וכו')

אלא שהברייתא מוסיפה את ההגבלה של רבנן (מהברייתא של שומר) – שאם כבר נגמר דינו לא מחזיר (כרבנן, ולא כר' יעקב)

מכאן שגם רבנן מסכימים שבשאר המקרים (חמץ שעבר עליו הפסח וכו') כן אומר הרי שלך לפניך,

כלומר כמו רבה (ולא כרב חסדא שהם חולקים גם על השאר)

(צח: 3- לפני המשנה)

ב. אגב: פירות והרקיבו – סתירה ותירוץ:

במשנה – קונה, ומשלם כשעת הגזילה – תשובה: בהרקיבו כולם
בברייתא שהרגע הבאנו – אומר הרי שלך לפניך! – תשובה: בהרקיבו מקצתן

[1] לפי התוס', שהאפשרות של צוללן והתנאי שרואים את המטבע זה בעצם אותו תנאי.

[2] ואילו כשרק היכה כנגד האוזן/עין – לא יוצא, כי שם זה לא רק מהמכה אלא מהבהלה של העבד, והעבד גם אחראי על הבהלה שלו, וזה לא רק בגלל האדון ולכן לא יוצא (כך לענ"ד).