לעילוי נשמת יעקב-צבי בן מיכאל-חיים וציפורה ז"ל
ולעילוי נשמת מרים בת ר׳ שלום הכהן ובכורה ז"ל
להקדשת שיעור (וממש בזכותכם עוד שיעור יעלה לאוויר), ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא מציעא דף יז
(טז: 12 – יז: 6-)
תקציר הדף יומי:
א. המשך סוגיית "האם חוששים לפירעון?" (ואז לא מחזירים שטר שנמצא – למלווה). לפי רבא ור' יוחנן חוששים, אא"כ השטר נמצא ביום שנכתב (ורב כהנא חולק). ב. בדומה – חוב שהוא קבוע על ידי בית דין ניתן – לגבות אותו גם בלי השטר ולא נאמן לומר פרעתי. ג. דיון אגבי – כאשר כבר נתפס משקר קצת בנושא הפירעון – מתי עדיין נאמן לומר פרעתי.
סיכום הדף היומי:
חלק א – המשך האם חוששין לפרעון
תזכורת והבהרה:
אם למלווה יש את שטר החוב, ברור שהלווה לא יכול לטעון שפרע,
כל הנושא שלנו הוא שהשטר אבד ונמצא ולא יודעים למי להחזיר, או שאין שטר כלל.
וראינו –
רבא (ורי"ח) – חוששים לפרעון ולא מחזירים למלווה
שמואל – לא חוששים לפרעון, ומחזיר למלווה
א. רב אבהו-רי"ח – אומר דבר דומה לרי"ח לעיל –
מצא שטר עם הנפק (מקוים, ואין חשש שכתב ולא לווה), לא מחזירים כי חוששים לפרעון.
קשה – הרי כתוב בבברייתא – כל מעשה בי"ד יחזיר (ולא חושש לפרעון)
תשובות – אכן חוששים, ואילו בברייתא לא חוששים כי:
- שם מדובר שהלווה כבר הוחזק כפרן.
רבא דוחה – פעם אחת הוחזק כפרן אז לא ייתכן שאי פעם באמת כן פרע?
- רבא – שם לא מדובר בשטר חוב אלא בשטרי חלטאתא ואדרכתא (האישור למלווה שיקח את הקרקע של הלווה).
(דילוג טז: 2- ועד יז. 6+ ברחבות)
ב. מצא שטר עם הנפק, רק שהפעם מצאו ביום שבו נכתב
רי"ח – במקרה כזה לא חוששים לפרעון, כי לא סביר שפרע באותו יום.
מקשה ר' זירא – הרי רי"ח אמר שאם כבר לוו עם שטר, א"א להשתמש בו שוב, כי השעבוד שבו כבר נמחל.
ועל מה מדובר?
אם הכוונה שאסור ביום אחר – זה ממילא אסור, כי זה שטר מוקדם
אלא כנראה רצו להשתמש בו היום, כלומר השתמשו בו היום, פרעו, ורוצים להשתמש שוב.
ויוצא: לפעמים כן פורעים באותו יום!
תשובות:
- רב אסי – זה לא סותר.
נכון שלפעמים כן פורעים באותו יום, אבל בדר"כ לא, ולכן אם לא יודעים אז לא חוששים שפרע באותו יום. - רב כהנא – באמת גם בשטר מהיום כן חוששים,
ומה שרי"ח אמר שמחזיר למלווה – זה רק אם הלווה מודה שלא פרע.
ומה החידוש?
שדווקא זה שזה אותו יום זה מחשיד – אולי באמת פרע, ורק מודה כי רוצה כי רוצה ללוות ממנו שוב ורוצה לחסוך להשתמש באותו שטר,
קמ"ל שלא חוששים לזה ואם מודה – מחזיר למלווה.
[למה לא חוששים? כי המלווה לא מרוויח מזה כלום ואין לו סיבה לשתף פעולה,
(זה בניגוד לדף יב: ששם חששנו מקנוניא כי המלווה ירוויח שיוכל לגבות מנכסים משועבדים, אך אצלנו המלווה לא מרוויח)].
ג. האם חוששים לפרעון כשאין שטר בכלל (כמו כתובה או מזונות)
רי"ח – כאן לא חוששים לפרעון.
כי "כל הטוען אחרי מעשה בי"ד לא אמר כלום" כי זה נחשב כאילו שהשטר אצלה).
(יז: 4+)
ר' חייא בר אבא – זו משנה מפורשת:
הוציאה גט, ואין עמה כתובה – גובה כתובתה!
אך דוחה אביי – אולי באמת חייבים שטר,
אלא שיש מקומות שבהם לא נהגו לכתוב כתובה, ורק שם הגט משמש כשטר.
אך דוחה אביי את עצמו – לא ייתכן שחייבת כתובה/שטר כי:
- אם צריך כתובה – איך אלמנה מן האירוסין תקבל כתובה?
דחייה – אולי באמת לאלמנה מן האירוסין אין כתובה!
- הגט לא יכול לשמש ככתובה,
- הרי לא כתוב שם משהו על החוב?
דחייה – אז מה אם לא כתוב? ברגע שקבעו שזה משמש כשטר כתובה זה כאילו כתוב.
- הרי הוא יוכל לטעון פרעתי, וזה שהגט עדיין אצלה זה כדי שהיא תוכיח שהיא התגרשה.
(וגם א"א לקרוע ולתת לה אישור אחר, כי יוכל לטעון שפרע שלא בבי"ד ולכן לא יכל לתת לה אישור אחר ולכן לא קרע את הגט)
(נחזור ל-טז: למטה)
חלק ב – מתי מוחזק ככפרן לומר "פרעתי"
המלווה טרח להביא את הלווה לבי"ד כדי שישלם לו, והבי"ד אמרו לו לשלם,
המלווה טוען שעוד לא שילם, והלווה טוען ששילם כבר.
אם בי"ד אמרו "צא תן לו" – נאמן
אם אמרו "חייב אתה ליתן לו" –
בשם רב נחמן –
רב יוסף בר מניומי – לא נאמן, כי לא סביר שאדם שחיכה שיסחבו אותו לבי"ד, פתאום ישלם מיד.
רב זביד – גם במקרה זה נאמן
אלא רב זביד – אם כבר לחלק בין "צא תן לו" ל"חייב אתה ליתן לו" זה במקרה הבא:
הלווה טוען שפרע, ובאו עדים שראו שהמלווה ביקש ובאותה הזדמנות לא פרע,
והלווה טוען, נכון לא פרעתי אז אבל פרעתי ביום אחר. וכאן רב זביד מחלק (ולכיוון הפוך):
אם אמרו לו "צא תן לו" – לא נאמן, כי לא סביר שאם אמרו לו צא תן, וסירב לתת כשפגש את המלווה, ושפתאום בפעם אחרת כן נתן
אבל אם אמרו "חייב אתה" – נאמן שלא נתן אז אבל נתן אח"כ.
ובדומה לזה –
- רבה בב"ח בשם רי"ח – אם תבע אותו והלווה כפר בכל, לא יוכל בהמשך לטעון פרעתי.
וכן בסיפור.
- אם התחייבת שבועה, וטענת שנשבעת, ויש עדים שבי"ד רצו להשביעו ולא הסכים – לא יוכל לטעון שכבר נשבע.
ר' אבהו – זה דווקא אם התחייב שבועה בבי"ד, ולא שהתנדב מעצמו להישבע.
