שיעור גמרא פשוט וברור כפי שמעולם לא שמעת. וב15 דקות בלבד.

שיעור גמרא פשוט וברור כפי שמעולם לא שמעת. וב15 דקות בלבד.

קבל את השיעורים גם ב:

בבא מציעא כד – דף יומי

למחצית השקל לאתר סיני ליחצו כאן

 

 

 

סרטון דף יומילהורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן

לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב

דף יומי בבא מציעא דף כד

תקציר הדף יומי

א. כלי אנפוריא: כלים חדשים שגם לא שבעתן העין, אין צורך להכריז, כיוון שגם תלמיד חכם לא יוכל לזהותם על ידי טביעות עין (+הסבר מי הוא תלמיד חכם) .
ב. רשב"א – מקום המוני מוגדר כזוטו של ים. דיון בגמרא האם דווקא ברוב גוים או אפילו ברוב ישראל. הבאת ראיות לכאן ולכאן, ואין הכרעה ברורה.

סיכום הדף יומי

(כג: 9- עד המשנה כד: למטה)

חלק א – ר"ש ב"א – כל כלי אנפוריא – הרי אלו שלו

שאין להם סימן + לא שבעתם העין

אם אין סימן – למה צריך שגם יהיו חדשים?
כי בישנים גם בלי סימן צריך להכריז, כי לתלמידי חכמים מחזירים על פי טביעות עין.

הערות:

  1. מי נחשב ת"ח לעניין זה
    מי שלא משקר אלא בשלושה דברים: מסכת, תשמיש המיטה ואושפיזא.
  2. גם בחדשים ללא סימן, אם מצא שתיים שתיים – מכריז,
    כי כאמור אתמול – מניין זה סימן.
  3. דוגמאות לכלי אנפוריא חדשים:
    בדי מחטים, צינוריות, מחרוזות של קרדומות.

(כד. מעל האמצע)

חלק ב – רשב"א – המון אנשים נחשב כמו זוטו של ים וזה יאוש אוטומטי

והגמרא שואלת:

  1. אם זה המון אנשים גוים או גם יהודים?
  2. האם רבנן חולקים/מסכימים, ואולי חולקים חלקית?

ונקדים – יוצא לרשב"א שבמקום המוני גויים יש שתי סיבות אפשרויות לא להכריז

  1. של מי האבידה: כיון שזה רוב גויים ניתן להניח שזה של גוי, ולא צריך להחזיר.
  2. האם התייאש: גם אם האבידה של יהודי, לפי רשב"א המאבד התייאש במקום המוני.

ראיות:

  1. מתייאש גם ברוב ישראל
    המוצא מעות בבתי כנסת – הרי אלו שלו.

מכאן ראיה שמקום המוני יהודי – גם מתייאש.

דחיות:

  1. מדובר שאין סימן, ולא כי זה מקום המוני.

דחייה – אם זאת הבעיה, למה הזכירו דווקא בתי כנסיות?

  1. מדובר במקומות של רוב גויים.

 

  1. לא מתייאש ברוב ישראל:
    מצא בה (עיר מעורבת המונית של גויים ויהודים):
    ברוב גויים – הרי אלו שלו
    ברוב ישראל – מכריז – אז הנה ראיה שברוב יהודי המוני לא מתייאש.

דחיות – לרשב"א יש יאוש גם בהמון של יהודים, ואילו כאן:

  1. פה זה רבנן, שמודים לרשב"א רק בגויים ולא ביהודים.
  2. זה אכן רשב"א, ולדעתו מתייאש גם בהמון עם רוב יהודי,
    אלא שפה זה לא אבידה, אלא אדם החביא באשפה, ואתה רואה שעומדים לפנות את האשפה אז אתה רוצה להציל לו את זה,
    וכאן השאלה לא לגבי היאוש (אין יאוש כי זה אל אבידה),
    אלא לגבי של מי האבידה:

ברוב גויים – זה של גוי ואתה פטור מלהציל,
ברוב יהודי – זה של יהודי וצריך להציל.

  • זה רבנן,
    ולגבי יאוש לא מודים כלל – כלומר לדעתם גם ברוב גויים אין יאוש
    אבל לגבי של מי האבידה מודים – שברוב גויים זה של גוי,
    ולכן לא צריך להכריז (כי כנראה זה של גוי), אבל גם לא יכול לקחת (כי אין יאוש).

 

(כד: 3+)

  1. לא מתייאש ברוב ישראל:
    רב אסי – מצא חבית יין –

ברוב גויים – לא חייב להכריז, ואסור לשתות (אולי זה יין של גוי)
בא ישראל ונתן סימן – מותר לשתות כי זה יין של יהודי, ובכ"ז לא צריך להחזיר לו – כי זה מקום המוני והוא התייאש – ורואים שזה דווקא בהמון של גויים!

תשובה – נכון, אבל זה רב אסי, אולי רשב"א חולק ואומר שמתייאש גם בהמון יהודי.

  1. לא מתייאש אפילו ברוב גויים:
    הוא גברא שמצא סדין עם כסף (יש סימן) בנהר בירן,
    ור"י אמר שחייב להכריז.

והרי זה זוטו של ים?
תשובה: בנהר בירן יש סכרים ומכשולים כי דגים שם, לכן המאבד מניח שמישהו ימצא.

והרי זה רוב גויים? – ויוצא שאין הלכה כרשב"א אפילו בהמון גויים!
תשובה – אמנם באזור יש רוב גויים, אבל בנהר עובדים רוב יהודים, ולכן:

של מי האבידה? של יהודי (לפי הרוב)
האם התייאש? לא, כי זה לא נחשב המון, כי סביר שמי שימצא זה העובדים (היהודים).[1]

[אגב, עוד סיפור:
ר"נ לרבא – אם מוצא ארנק בשוק זה כמו זוטו של ים,
וכן שמואל לרב יהודה, אבל לפנים משורת הדין שיחזיר.

  1. מתייאש גם ברוב ישראל:
    עוף "דיו" לקח בשר מהשוק ושם על העץ,
    אביי – מותר,
    והרי שם זה רוב ישראל, מכאן שלרשב"א יש יאוש גם ברוב ישראל.

תשובה – שם זה בגלל זוטו של ים (-העוף), ולא בגלל ההמון.

(ואגב, למה אין שם בעיה של בשר שנתעלם מן העין?
כי בר מריון (בעל העץ) ראה את העוף כל זמן התעופה).

  1. מתייאש גם ברוב ישראל:
    ר' חנניה מצא גדי שחוט והתירו לו –
    מבחינת כשרות – כי ההנחה שזה שחיטה של יהודי (כי הרוב יהודים), ורוב שוחטים יודעים את העבודה,
    מבחינת המציאה – כי זה המון והיה יאוש – ומשמע שיש יאוש גם ברוב ישראל (כי כאמור – מדובר ברוב יהודי).

דחייה – הרוב שם גויים, ולכן היה יאוש,
ובכ"ז השחיטה הותרה כי רוב השוחטים יהודים.

[1] לא ברור לי האם למסקנה כן ניתן להוכיח מכאן שברוב יהודי לא מתייאש,
או שגם את ז הלא ניתן להוכיח, כי בעצם הגמרא ואמרת שכאן זה לא נחשב המון, כי זה לא נפל למישהו מכל העולם אלא נפל כנראה למישהו מאותם עובדי נהר, ואז זה לא כזה רוב אנשים, ולכן גם אם בהמון אנשים יהודי כן מתייאש, אולי כאן לא.

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

שיעור של 13 דקות ביום

ואתה באמת מבין את הדף היומי.

קבל את השיעורים ב:

בוואטסאפ

קבוצת וואטסאפ שקטה שבה תקבל את השיעור מדי יום.
להרשמה פשוט לחץ כאן.

במייל

קבל מייל יומי עם השיעור המוקלט של אותו יום. תמיד תוכל להסיר את עצמך בליחצת כפתור.

פודקאסט

לחץ כאן לקבל את השיעור בפודקאסט (itunes, spotify ועוד), או פשוט חפש "דף יומי סיני" בתוכנת הפודקאסט שלך.