לברכה, הצלחה ורוגע ליפה בת שושנה ובני משפחתה הי"ו
להקדשת שיעור ליחצו כאן
להורדת חוברת סיכומי הדף היומי על מסכת קידושין לחץ כאן
לתרשים של הדף היומי: לחץ על קליק ימני בעכבר ואז פתח בחלון נפרד או שמור למחשב
דף יומי בבא מציעא דף צב
(צב. במשנה – צג. במשנה)
סיכום הדף היומי:
א. כמה מותר לפועל לאכול – ר"א חסמה – עד שווי משורתו, ת"ק וחכמים – בלי הגבלה (ומאי בינייהו? שלפי ת"ק, אפילו: 1. לא מלמדים שלא יגזים. 2. מותר לו לאכול הכל (!). 3. גם לאדם זר מותר לעבוד ולאכול!).
ב. חקירה: האם הפועל אוכל משל שמיים (ואז לא יכול לתת לבני ביתו) או משלו (כמו עוד משכורת, ואז מותר לתת לבני ביתו). והגמרא מביאה המון ראיות לכאן ולכאן: 1. ניסיון לתלות את משנתו בכך ודחייה (שייתכן שאצלנו זה מחלוקת סביב הלימוד מ"כנפשך"). 2. מקרים בהם רואים שלא נותן לבני ביתו (ודחייה – שם זה מטעמים צדדיים). 3. מקרה בו צריך לספק לפועל גם אם זה אוכל אסור (=משלו), ודחייה – נותן לו כי זה מקח טעות. 4. מחלוקת משנה וברייתא אם יש לו זכות בפירות עבדו הקטן – למסקנה – תלוי בחקירה שלנו (משלו – יש לו, משל שמיים – אין לו).
סיכום מפורט של הדף היומי:
המשך אכילת הפועלים משדה בעל הבית
א. כמה מותר לפועל לאכול –
ר"א חסמה – עד כדי השכר שלו (=מקבל פעמיים משכורת)
ת"ק ורבנן – בלי הגבלה
ומה בין ת"ק לרבנן? שלפי ת"ק מקל ש:
- לא מלמדים שלא יגזים.
- מותר לו לאכול כל מה שעובד בו,
וכרב אסי –
a. שכר אותו לקטוף תפוז אחד – מותר לאכול את אותו תפוז.
- b. שכר אותו לקטוף הרבה תפוזים – מותר לאכול גם את התפוז הראשון (ולא צריך קודם לשים בכלי של בעה"ב ורק אח"כ לקחת לעצמו).
- כאיסי בן יהודה – גם לאדם זר מותר לאכול,
רב – איך ייתכן?!
רב כהנא – אולי הכוונה שלכולם מותר לעבוד בשדה ואז לאכול, גם בלי רשות.
רב – הרי אנשים רוצים לבחור את הפועלים שלהם…
(צב. מתחת לאמצע)
ב. חקירה: האם הפועל אוכל משלו או משל שמיים
אם משלו – זה כמו עוד משכורת, מותר לתת לבני ביתו,
או משל שמיים (כמו מתנות עניים) – לא יכול לתת לבני ביתו.
ראיות לכאן ולכאן:
- אולי זאת המחלוקת במשנה –
ר"א חסמה (עד כדי שכרו) – כי זה משלו (משכורת), והתוספת למשכורת לא יכולה להיות יותר מהמשכורת עצמה,
חכמים (בלי הגבלה) – כי זה משל שמיים, ולזה אין הגבלה.
הערה:
בהתחלה הגמרא הציעה את זה כסברא לת"ק,
וגם קצת חזרה בה מהנפק"מ לעיל , שאולי אם זה משל שמיים ואין לזה הגבלה, יכול גם להאכיל את בני ביתו (שגם אותם השמיים זיכו)
אבל אח"כ הגמרא מביאה את זה כבהסבר למחלוקת ר"א וחכמים.
דחייה:
באמת לפי כולם משל שמיים ועקרונית אין הגבלה (תוס'),
ור"א חסמה בכ"ז מגביל כי לומד מ"כנפשך" (=משכורת), ואילו חכמים לומדים מזה דברים אחרים.
- ראיות שזה משל שמיים – ממקורות שלא נותן לבני ביתו –
- A. נזיר שעובד בכרם (ואסור לו לאכול) לא יכול לומר שבמקום זה יתנו לבני ביתו.
דחייה – אולי כאן זאת סיבה צדדית – קנס על זה שהתקרב לכרם.
- B. פועל לא נותן לבני ביתו – מכאן ראיה למשל שמיים.
דחייה – אולי מדובר בנזיר, וזה קנס כנ"ל.
(צב. 1-)
- C. כשפועל אוכל לא צריך להפריש תרו"מ, כי זה לא נחשב מקח,
אבל אומרת הברייתא – אם התנה שיתן לבנו הבן כן מפריש, כי לבן נחשב מקח.
מכאן שסתם כך לא נותן לבנו, אלא רק בדרך מקח.
דוחה רבינא – עקרונית יכל לתת גם בלי מקח,
אלא שכאן עשה תנאי, ולכן נראה כמקח, וצריך להפריש.
(צב: 10+)
- ראיה שזה משלו –
במשנה בדף צג יש מקרים בהם הפועל לא אמור לקבל –
פירות שאסורים באכילה (כמו נטע רבעי), ופירות שהוקבעו למעשר, אבל חייב להודיע לפועל, אחרת זה מקח טעות.
אם זה משלו – מובן, כי זה חלק מהעסק בין המעביד לפועל, ואם לא הודיעו זה מקח טעות,
אבל אם זה משל שמיים – מה זה קשור למקח טעות, הרי זה בין העובד לשמיים?
דחייה – זה מחזי כמקח טעות.
[על מה מדובר שהפועל לא ידע וזה (מחזי כ)מקח טעות –
- בנטע רבעי – הפועל לא יכל לדעת,
- לגבי הוקבעו למעשר –
בעיגולי דבילה – כשחיברו אותם הוקבעו, אבל מדובר שאח"כ התפזרו, ולכן הפועל לא ידע,
ביין – שהמכסה של החבית ירד ושכר פועל לסגור,
אבל כאן קשה – הרי כשהיין בחבית זה הוקבע, אז איך הפועל לא ידע?
- כר"ע לפי רב זביד – היין מתחייב רק אחרי שהוכנס לחבית והפסולת צף והוציאו אותו, ואת זה הפועל לא ידע.
- כר"ע – היין אמנם מתחייב כבר בבור, אבל גם כן רק אחרי שהפסולת צפה, ונעמיד שהעבירו לחבית, והחבית התפרקה והיין חזר לבור, והפועל לא יכול לדעת שכבר הוציאו את הפסולת.
(צב: שליש תחתון)
- תלייה במחלוקת:
השכיר את עבדו למישהו אחר כפועל – האם יכול להתנות שהפועל לא יקבל לאכול.
העקרונות:
אם משל שמיים – זה לא קשור לאדון, והוא לא יכול לעשות על זה תנאים.
(אא"כ זה עבד גדול שיכול למחול)
אם משלו – זה כמו משכורת, ובמקרה שבו המשכורת עוברת לאודן – האדון יכול להתנות שלא יקבל אוכל.
מתי המשכורת עוברת לאדון –
מחלוקת האם זה דווקא כשהאדון זן אותו או (רי"ח) – גם כשלא זן אותו.
המהלכים והדעות –
- משנה בצג – משנה בצג – לא יכול לקצוץ (להתנות) לעבדו הקטן,
לכאורה זה "משל שמיים", ולכן לא מתנה.
דחייה – אולי זה משלו, אלא שמדובר במצב שלא זן אותו ולפי הדעה (לא כרי"ח) שבמקרה זה המשכורת לא עוברת אליו, ולכן גם לדעה של "משלו" לא יכול להתנות.
- השוואה בין המשנה לברייתא –
במשנה – לא קוצץ, בברייתא – קוצץ,
מה המחלוקת –
- הסבר ראשון – זאת מחלוקת אם משל שמיים או משלו:
המשנה (לא קוצץ) – משל שמיים,
הברייתא (קוצץ) – משלו (בהנחה שהמשכורת עוברת אליו)
(צב: 4-)
- הסבר שני – לפי כולם משלו,
וההבדל זה האם יש לו זכות במשכורת:
או – צריך לזון אותו כדי לקבל את המשכורת, וההבדל הוא האם מדובר שזן או לא,
או – לא זן אותו, וזאת מחלוקת האם צריך לזון אותו כדי לקבל את המשכורת.
הבעיה: לפי האפשרות האחרונה יוצא שרי"ח הוא כברייתא שלא צריך לזון אותו, ולא כמו המשנה!
- הסבר שלישי – לפי כולם משמיים,
ואז המשנה מובנת שלא קוצץ,
וזה שהברייתא אמרה שקוצץ הכוונה שאמר שאני (האדון) יאכיל אותו כמות גדולה לפני העבודה.
דחייה – הרי הברייתא המשיכה שלבהמה לא יכול לקצוץ, ואם זאת הכוונה, אז למה לא?
אלא בסוף חוזרים להסבר הראשון.
