סיכום הגמרא:
א. כל העושק שכר שכיר – כאילו נוטל נפשו שלו/של העובד.
ב. האיסור רק אם תבעו, יש לו כסף, ושלא המחהו אצל חנווני,
ואם החנווני לא שילם –
רב ששת – לא חוזר ותובע מהמעסיק,
ורבה- כן.
ג. בל תלין בקבלן – רק אם לא קונה בשבח כלי, וכך פסק רב ששת.
ניסיון ראיה מברייתא, ודחיית רב מרי:
- שם זה בלי שבח (נדחה).
- שם שכיר ולא קבלן .
ד. בויכוח אם שילם, בתוך זמנו – נשבע השכיר ונוטל, כי בעה"ב טרוד ולא זוכר (והשבועה כדי לפייסו), ולא מצריכים עדים או תשלום מוקדם כי לא נוח להם.
אך בוויכוח לגבי המחיר – בעה"ב זוכר, ולאחר הזמן בעה"ב נאמן כי יש לו 2 חזקות.
