(קיא. רבע תחתון – קיב. שורה 4)
חלק א – צלייה זה מעל זה
(אגב מה שדיברנו על הכשרת כבד בצלייה)
א. בשר מעל/מתחת כבד/כחל (על אותו שיפוד זקוף) – 2 גרסאות
| איתמר | רב דימי מנהדעא | מרימר: הלכתא |
כבד למעלה | מותר | אסור | בשניהם: |
כחל למעלה | אסור | מותר | |
הסבר | הדם מחליק, | הדם דאורייתא, | (ומסופר שרב אשי ביקר את גיסו שעשה כבד מעל בשר לכתחילה). |
(קיא: 3+)
ב. בשר מעל כבד – מותר.
הגבלה – אם אוספים השומן בצלוחית ואוכלים:
בדם של כבד – אסור (הדם צף למעלה),
בדם של בשר רגיל – מותר (הדם שוקע, ואפשר לאכול את השומן שלמעלה).
חלק ב – בליעת כלים
בליעת כלים – עד כה דיברנו על תערובות של מאכלים. עכשיו נראה שגם כלי בולע טעם ופולט אותו.
שמואל – בליעת כלים במצבים מיוחדים:
א. סכין ששחט בה
בית השחיטה נחשב רותח, הסכין בולעת טעם דם (טעם א), ולכן אם חותך:
רותח – המאכל אסור.
צונן – לא בולע, אך יש מחלוקת אם צריך להדיח את המאכל (כי אולי הסכין היתה עדיין עם קצת דם). (שאר ראשונים מפרשים שהכוונה להדחת הסכין עצמה).
ב. קערה שמלח בה בשר
ר"י-שמואל – הקערה בולעת מהדם, ולכן אסור לאכול בה רותח.
וכן רב כהנא (קיא: שליש עליון).
שני דיונים אגב זה:
A. האם מליח כרותח? (קיא: רבע עליון)
שמואל – מליח כרותח וכבוש כמבושל,
רבין-רי"ח – לא.
דחיית אביי לרבין – ר' אמי שבר כלי חרס שמלחו בו בשר, מכאן שמליח כרותח (וא"א להכשיר חרס).
B. רב כהנא – לגבי חיתוך צנון, ראה בחלק ד.
חלק ג – נ"ט בר נ"ט
(נותן טעם בר נותן טעם) (קיא: שליש תחתון)
א. דגים שעלו בקערה בשרית (הם נ"ט בר נ"ט – בקערה היה רק טעם בשר, והטעם עבר לדגים),
האם מותרים עם חלב?
שמואל – מותר, רב – אוסר,
ב. דעת רב שאוסר
A. המקרה ממנו הבינו שרב אוסר –
שעשו לו משחה בקערה, שטפו הקערה, ואחר שמו בה תבשיל, הרגיש טעם המשחה, ואמר שהיא נותנת טעם עד כדי כך (ומכאן הבינו שלגבי איסורים – יאסור גם את הטעם שיצא מהקערה לתבשיל כטעם ראשון).
דחייה – המשחה מרירה במיוחד.
(תוס' – משם א"א ללמוד, אך רב עדיין אוסר).
B. האם רב חזר בו?
ר' אלעזר התארח אצל שמואל ולא רצה לאוכלו, שמואל אמר שאפילו רב אכל.
ר' אלעזר שאל את רב אם חזר בו ורב התכחש למעשה.
(המהשרד"ם מסביר ששמואל חשב שרב ידע שהם היו בסיר בשרי, אך רב לא ידע זאת).
C. תלמידי רב – רב הונא ורב חייא בר אשי
אחד אכל מהנ"ל (והשני אכל תאנים בסעודה ולא בירך), והם התיחו זה בזה – האם רבך (רב) עשה כך? וענה – אני כשמואל.
ג. הלכתא – מותר.
(קיא: 1-)
חלק ד – סכין שחתך דבר חריף
א. (קיא: אמצע) רב כהנא – סכין בשרית שחתך בה צנון – לכאורה הטעם נבלע בצנון (יש שומניות על הסכין + החריפות), ובכל זאת מותר לאכול הצנון עם חלב. למה? (זה לא נ"ט בר נ"ט, כי לצנון הגיע טעם גמור מהשומניות).
1. אביי – כאן לא מדובר בבליעת איסור (דם) אלא היתר (חלב).
דחיית רבא – אז מה? הרי כשיאכל עם חלב זה יהיה איסור.
2. רבא – כאן מדובר שבודק אם יש בצנון טעם בשר. ואילו בקערה שבלעה דם, מדובר שאין לו כאן גוי שיבדוק.
(קיא: 1-)
ב. בחריף: צנון וסילקא – שנחתחו בסכין בשרית אסור בחלב – כי זה לא נ"ט בר נ"ט.
למה? 2 סיבות ברש"י –
1. יש שמנונית (ממשות) על פני הסכין שטעמה נבלע בצנון.
2. גם הטעם הבלוע בסכין נבלע בצנון (על ידי החריפות + דוחק הסכין). (אפילו שזה קר, וזה בולע כל כך חזק שנחשב ממשות).
בדבר לא חריף – עקרונית מספיק הדחה (לפת), אבל בקישות שהיא לחה צריך גם לגרד,
ג. יכולת ההמתקה של הלפת
A. לגבי הלפת עצמה – הגמרא אמרה שלא צריך גירוד.
רש"י – המתיקות שלה מבטלת את טעם הבשר מלהיות ניכר (ואפילו לא צריך הדחה).
רא"ש – הכוונה היא רק שאינה לחה כל כך.
B. אם חתך לפת בין הסילקא – גם הסילקא מותר.
לרש"י – כי הסלק מבטל טעם הבשר בסכין.
לרא"ש – המתיקות מפיגה את טעם הבשר, ואז הסילקא פחות שואב אותו פנימה, אך עדיין צריך הדחה.
