(קיב: שורה 5 – קיג. במשנה הראשונה)
חלק א – בליעה תוך כדי מליחה
הקדמה – כשבשר עסוק בפליטה (של דם או מוהל) – אינו בולע דם.
בדף קיג: נראה שאם מלחו בכלי לא מנוקב – אז כן בולע, לכן כל הדיון כאן בכלי מנוקב.
א. דגים ועוף
ר"נ – מולח דגים ועוף, העוף מותר אך הדגים אסורים. מה ההבדל?
הסבר: (מדובר בכלי מנוקב, אלא ש)הדגים בעלי עור רך ומסיימים לפלוט מהר יותר (גם את המוהל), ואז מתפנים לבלוע.
ב. שחוטה וטריפה
רב מרי בר רחל בא לשאול את רבא.
[ביאור השאלה: בשביל לאסור צריך שלוש הנחות: 1. מוהל הטריפה אסור. 2. המלח מפליט גם את המוהל. 3. כשעסוק בפליטה לא בולע דם, אך כן בולע מוהל.
על איזה הנחה היתה שאלתו:
רשב"א – על הנחה 2 – האם מוהל טריפה אסור.
רש"י – על הנחה 3 (האם בולע מוהל כשעסוק בפליטה). מכאן נבאר לפי רש"י.
רבא – הביא ברייתא שאוסרת מוהל (בפשטות הנחה 1) – "הטמאים" לרבות רוטבן, ומסביר הריטב"א שזה ברור, והפסוק נצרך לרבות איסור על ידי המלחה (הנחה 2).
שאלות על רבא: (קיג. 1+)
- למה לא הביא את שמואל שהוא יותר מפורש – מליח כרותח.
כיוון שבצלייה ברור שהוא גם בולע את המוהל בזמן הפליטה, אז כך גם במליחה [דם אינו נבלע גם בצלייה].
תשובה – יתכן ששמואל עוסק בכלי לא מנוקב, ומלמד שבולע דם.
- מיתיבי מהרישא של ברייתא עם שלושה קטעים –
- רישא – מלח דג טהור עם טמא – מותר.
- סיפא – טהור מליח וטמא תפל – מותר הטמא אינו פולט, [רשב"א – אמנם המלח גם נוגע בו, אך זה לא מספיק בשביל להיחשב "רותח" שיפלוט].
- סיפא דסיפא – טמא מליח וטהור תפל – אסור [הטמא פולט, והטהור אינו עסוק בפליטה, והמלח שנוגע בומ ספיק בשביל שיבלע].
קשה מהרישא ששניהם מלוחים – מותר, מכאן שלא בולע מוהל.
תשובה – מדובר שרק הטהור מליח (כמו B).
דחיות:
1. הרי בסיפא כבר מובא מקרה זה בדיוק (שרק הטהור מליח)?
תשובה – פירושי קמפרש.
[וכך מסתבר, שהרי אם ברישא שניהם מלוחים ומותר, אז מה החידוש בסיפא? דחייה – יתכן שהסיפא באה ללמד שהרישא אפילו ששניהם מלוחים].
2. הרי בסיפא דסיפא אסור – משמע דווקא כשרק הטמא מלוח, אך אם שניהם מלוחים יהיה מותר.
תשובה סגנונית – כיון שבמקרה הראשון (רישא +סיפא) דובר על שרק אחד מלוח, כך גם בסיפא דסיפא, אך באמת גם בשניהם מלוחים אסור לרבא.
(קיג. באמצע)
חלק ב – איך מולחים?
א. שמואל
1. צריך גם הדחה אחרי.
2. יפה יפה.
(מליחה – מכל הצדדים, הדחה – 2/3 פעמים).
ב. רב הונא ומתניתא – צריך הדחה גם לפני (ומה שרב הונא לא הזכיר זאת, כי עשו זאת בבית המטבחיים).
ג. רב דימי – מלח גס + ניפוץ (רש"י – דווקא במלח גס צריך ניפוץ).
ד. שמואל – על כלי מנוקב.
ה. רב ששת – איבר איבר (סיבה – שמא יבלעו זה מזה)
דחייה – כיון שעסוקים בפליטה אינם בולעים.
אגב:
1. רב משרשיא – בבני המעיים אין דם (ואם לא מלחו – מותר).
2. שמואל – אם שובר מפרקתה בין השחיטה ליציאת נשמה גורם לדם לא לצאת וזה גזל (מקבל כסף על משקל הדם). הגמרא מתלבטת האם התכוון שיש בעיה גם בעצם הדם (שלא יצא אפילו במליחה, ואז גם בשלו אסור).
