להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
(קיט: שליש תחתון עד קכא. 1+)
חלק א – האם נימה (אחת) נחשבת יד/שומר?
נימה בודדת | נימה בין הנימין | |
גירסה 1 – האם זה יד | ר"ל – לא, רי"ח – כן | כן |
גירסה 2 – האם זה יד | לא | ר"ל – לא, רי"ח – כן |
גירסה 3 – האם זה שומר | לא נחשבת יד. | נחשב יד. |
מקשה רי"ח לר"ל – משנה קכד – מי שנוגע בשערה שמחוברת לעור עם בשר נבלה – טמא.
בכל גירסה,
רי"ח שמקשה מניח שמדובר בנושא שעליו נחלקו,
ור"ל עונה שמדובר בנושא אחר:
לגירסה 1 – רי"ח הניח שזו נימה בודדת, וקשה על ר"ל.
תשובות ר"ל :
1. מדובר בשומר (והרי אין שומר על גב שומר? מדובר שהשערה מגיעה עד הבשר).
2. מדובר בנימה בין הנימין.
לגירסה 2 – רי"ח הניח שזו נימה בין הנימין (כי שערה אחת למאי חזי?),
תשובת ר"ל – מדובר בשומר.
לגירסה 3 – רי"ח הניח שזה שומר (כי שערה אחת למאי חזי?),
תשובת ר"ל – זה יד (נימה בין הנימים).
(קכ. שליש)
חלק ב – דברים שמצטרפים לטומאת אוכלין כי נאכלים עם הבשר
א. רוטב –
רבא – השומן שצף על המרק
דוחה אביי – זה אוכל ממש, וטמא גם בפני עצמו.
אביי – חלב דקריש (ליחה שיוצאת מהבשר ומתקשה)
למה רק אם קורש?
באופן פשוט: כי אם לא קרש – הוא משקה , ולא מצטרף לאוכל,
אבל הרי לגבי יו"כ – ציר שיוצא מהירק כן מצטרף אליו לחיוב כרת על האוכל!
תשובה : שם חייב כי גם הציר תורם ליישוב דעתו מהצום,
אבל כאן הוא צריך להיחשב כאוכל והוא לא.
ב. קיפה
רבה – פירמא (חתיכות בשר קטנות ששקעו למטה).
דוחה שוב אביי – זה אוכל ממש, וטמא גם בפני עצמו.
רב פפא – תבלין שמתבשל עם הבשר ונקפה בשולי הקדירה.
(קכ. מתחת לאמצע,
אגב החלב שהקריש. שם הוא מראש נוזלי, אבל אם מראש הוא אוכל והפך לנוזל, נראה עכשיו שעדיין נחשב אוכל:)
חלק ג – אוכל שהפך למשקה נחשב לאוכל:
א. שלושה תחומים בהם המחה מאכל למשקה – נחשב אכילה:
1. חלב
(ועל דם שהקשה גם חייב, כי בתוב לשון אכילה).
2. חמץ
(אמנם על מצה לא נחשב, כי זה לא "לחם עוני").
3. נבלת עוף טהור (טמא אם אוכלו).
למה – הרי בשלושתם התורה כתבה לשון אכילה?
תשובת ר"ל – בשלושת התחומים כתוב "נפש" – מלשון רצון, לרבות מי שרוצה לשתות.
("ונכרתה הנפש" בחלב וחמץ, וכל נפש אשר תאכל נבלה" בנבלת עוף טהור)
ולמה צריך את הלימוד מ"נפש" בשלושתם?
ללמוד מאחד לשני אי אפשר, כי בכל אחד יש חומרא:
1. חלב –
שלא היתה לו שעת הכושר, בניגוד לחמץ שמותר כל השנה.
יש לו כרת, בניגוד לנבלת עוף (מלקות).
2. חמץ –
לא הותר מכללו (בפסח אסור תמיד), בניגוד לחלב שמותר בחיה, [1]
יש לו כרת, בניגוד לנבלת עוף.
3. נבלת עוף –
גם אסורה באכילה וגם מטמאת, בניגוד לחלב וחמץ.
(וגם לא היתה לו שעת הכושר, בניגוד לחמץ,
וגם לא הותרה מכללה, בניגוד לחלב (ע"פ הגמרא בהמשך)).
ללמוד משניים לאחד גם א"א, כי לכל זוג יש חומרא שאין בשלישי –
1. חלב וחמץ –
בשניהם יש כרת, בניגוד לנבלה.
2. חלב ונבלה –
לא היתה להם שעת הכושר (מהרגע שהוגדרה כנבלה), בניגוד לחמץ.
3. חמץ ונבלה –
לא הותרו מכללן, בניגוד לחלב שהותר בחיה,
(קכ. 2-)
ב. שמונה שרצים – המשקה נחשב אוכל לגבי טומאה ואיסור אכילה
ברייתא: "אלה הטמאים לכם בכל השרץ…" – הטמאים – לרבות נוזלים (צירן, רוטבן, קיפה).
ולמה לא נלמד מחלב, חמץ ונבלת עוף?
תשובה : אפשר, אבל אז היינו לומדים ששבשרץ מחוי צריך כזית (דיו לבא מן הדין להיות כנידון),
לכן נכתב, כדי שנדע שגם במחוי מספיק כעדשה (לטומאה + לאכילה).
ולהפך – שיכתוב בשרצים והשאר ילמדו משם?
תשובה: יש פירכא, כי שרץ מטמא ואסור בכעדשה.
(וגם: שהשרץ גם מטמא, בניגוד לחלב וחמץ).
(קכ: 3+)
ג. שאר איסורי אכילה:
ברייתא – פירות אסורים – טבל, חדש, הקדש, שביעית, כלאיים – משקים היוצאין מהם כמותם
הברייתא לא מביאה מקור, אז הגמרא שואלת – מנלן?
1. משלישיית חמץ, חלב, נבלת עוף.
דחייה חלקית – שלושתם איסורים הבאים מאליהם,
לכן יכולים ללמד רק לאיסור הבא מאליו – טבל, חדש, שביעית, כלאיים.
אבל מה לגבי הקדש? נלמד מדברים אחרים שלא באים מאליהם:
1. מביכורים.
פירכא – ביכורים חייב במקרא ביכורים והקדש לא.
(וגם מי שאוכלם חייב מיתה וחומש (מהמשך הגמרא)).
2. מתרומה.
פירכא – זר שאוכל תרומה: במזיד – מיתה בידי שמיים, בשוגג מוסיף חומש.
בהקדש אין מיתה ואין חומש.
3. מתרומה וביכורים ביחד
פירכא כנ"ל –שניהם חייבים מיתה וחומש.
4. מתרומה או ביכורים + נבלת עוף, לדוגמא:
תרומה + נבילה (בתרומה יש מיתה, בנבלה אין, בנבלה האיסור בא מאליו, בתרומה לא).
(לגבי לימוד מתרומה וביכורים + חמץ/חלב – ראה תוס').
ד. ביכורים ותרומה
A . מקור (מובא תוך כדי הדיון הקודם):
1 . ביכורים –
וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ…" (דברים כו, ב)
פרי – למעט מי שסוחט בבית ומביא, תביא – לרבות מי שמביא פירות (ענבים) לעזרה ואז סוחט.
2 . תרומה –
אם קודם סחט ענבים וזיתים ואז הפריש – בשאר פירות לא,בזיתים וענבים כן [2].
הנושא כאן זה אם קודם הפריש ואז סחט:
הקש לביכורים (התורה קוראת לביכורים – "וּתְרוּמַת יָדֶךָ" (דברים יב, יז)).
ואמנם יש פירכא (שבביכורים יש מקרא ביכורים), אבל לא עושים פירכות להקשים.
B . האם זה בכל הפירות או רק ביין ושמן?
לגבי ביכורים – בשלב הראשון מניחים שזה כולל את כל הפירות.
לגבי תרומה (תרומות יא, ב) –
ר"א – מחייב קרן וחומש גם בשאר פירות
ר' יהושע – פוטר בשאר פירות
במה נחלקו?
ר"א – דון מינה ומינה – וכמו שבביכורים באופן פשוט זה כולל את כל הפירות,
כך גם בתרומה.
ר' יהושע – דון מינה – לומד מביכורים שחייב גם על משקים,
ואוקי באתרה – מגביל מתוך הדין בתרומה: כפי שמפרישים לכתחילה מיץ רק ביין ושמן,
כך גם אם הפריש פירות ורק אחר כך יצא המיץ – רק ביין ושמן.
ועכשיו חזרה לביכורים (המשנה הבאה שם) –
לפי ר' יהושע – כיון שבתרומה זה רק בזיתים וענבים,
לומדים משם חזרה לביכורים – שגם בביכורים חייב רק בזיתים וענבים.
ועוד שם –
ערלה – לוקים רק על מיץ זיתים וענבים,
מי זה? גם ר' יהושע, למד "פרי" "פרי" מביכורים לערלה.
[1] מה הכוונה שהחלב הותר מכללו?
תחילה הגמרא מציעה שהותר מכללו – כי מותר לאכילת מזבח, אבל דוחים – הרי גם נבלת עוף הותרה (שהרי נמלקת ולא נשחטת, וזה נבלה).
לכן למסקנה הכוונה שחלב הותר להדיוט בחיה.
אך קשה – הרי גם הכהנים אוכלים "נבלת עוף" שנמלקה (בחטאת)?
תשובה – הכהנים אוכלים משולחן גבוה (זה לא נחשב שהותר להדיוט).
[2] אמנם למעשה יש באחרונים שכתבו שניתן להפריש בדיעבד גם על מיץ של שאר פירות.
