להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
(קכא: 2- עד קכג. במשנה)
היום נדבר על בשר שנחשב כעור (אלל) ועל עור שנחשב כבש.
חלק א – המשך האלל
נזכיר:
לגבי טומאת אוכלין:
פלטתו חיה – נחשב בשר,
פלטתו סכין – בטל, אא"כ כינסו או חשב עליו לאוכלו (לכו"ע).
הנושא שלנו זה טומאת נבלה:
האפשרויות לביטול חתיכות קטנות מכזית אל העור (מהכי מבטל להכי לא):
1. בטל אל העור מעצמו – אפילו בפלטתו חיה (לא יעזור לכנס)
2. בטל אל העור מעצמו – אבל לא ע"י חיה אלא ע"י סכין ( לא יעזור לכנס)
3. לא בטל מעצמו אלא רק בפלטתו סכין (האדם מבטל) – יעזור לכנס.
4. לא בטל אף פעם אפילו לא בפלטתו סכין – אין מי שסובר כך (גם כשהגמרא תציע שמישהו אומר שגם בסכין לא בטיל – הכוונה ל3, לא ל4).
במשנתנו:
אלל – בטל אל העור, ופירשנו שמדובר בפלטתו סכין. משמע – חיה לא מבטלת.
אם הוא (ע"פ רב הונא) כינס כזית –
לחכמים – לא מועיל (1 או 2)
לר"י – מועיל (3).
במשנה קכד. – שתי חתיכות קטנות מכזית על העור:
ר"ע – העור מבטלן.
רי"ש – לא בטלות מעצמן, ומצטרפות לכזית.
ובא רב הונא ואומר: העור מבטלן.
כמי רב הונא? אם כרי"ש – הרי אמר שלא, אם כר"ע – פשיטא.
תשובות :
1. רב הונא כרי"ש (2).
לא בטלות מעצמן ע"י חיה אך כן מעצמן על ידי סכין.
ולפי"ז – ר"ע 1 (בטל מעצמו גם ע"י חיה).
אך קשה: אז כמי ר"י במשנה שסובר 3?
2. רי"ש – 3, וכן ר"י,
ורב הונא כר"ע.
ומה החידוש? שר"ע הוא 1 ולא 2.
חלק ב – עור שנחשב בשר
משנה – עורות שנחשבים כמו בשר
גמרא:
א. עורות שנחשבים כבשר (רשימה + הסבר)
במשנה:
א. עור אדם (לטומאת מת)
ב. חזיר יישוב, ר"י- גם חזיר בר,
ג. עור הדבשת של גמל רך (צעיר),
ד. עור הראש של עגל רך (צעיר)
ה. עור הפרסות (אזור מסוים שהוא רך)
ו. עור בית הבושת
ז. עור השליל
ח. העור התחתון (שפונה לגוף) של האליה של כבש,
A . עור אדם (לטומאת מת)
במשנה – נחשב כבשר
עולא – זו רק גזירה דרבנן:
(שמא יעשה מעורות הוריו שטיחים לשם כבוד).
1. גירסה 1 – כל הטומאה בעור אדם רק גזירה דרבנן.
2. גירסה 2 – הטומאה של עור אדם – מהתורה,
אבל אם עיבד – מהתורה טהור ורק מדרבנן טמא.
B . עור חזיר
חזיר יישוב – נחשב בשר,
חזיר בר – לרבנן לא בשר, לר"י בשר,
המחלוקת: המדד לרכות (האם רכות כזו נחשבת רכות?)
C . עור הדבשת של גמל רך (צעיר),
עד מתי נחשב רך? ריב"ל: שעוד לא נשא משא.
- מסופר שאמרו את ההסבר הזה בפני ר"ל (בא"י) ובפני ר' זירא (בבבל) ושניהם התלהבו.
- שאלה : האם תלוי בגיל או במשא?
כלומר: הגיע זמנה לטעון ולא טענה, או לא הגיע זמנה וכן טענה? תיקו.
D . עור הראש של עגל רך (צעיר)
עד מתי?
עולא – בן שנתו
רי"ח – כשעדיין יונק
שתי הבנות במחלוקת:
1. עולא: תוך שנה + יונק,
ורי"ח: או שנה או יונק (רש"י) –
(וכן מוכח מהלשון: "כל זמן שיונק", כלומר שמספיק שיונק גם אחרי שנה).
2. עולא: תוך שנה, גם בלי יונק.
ורי"ח: תוך שנה + יונק.
(פחות נכנס ללשון, כי היה צריך לומר "והוא שיונק").
(דילוג קכב: 5+ עד האמצע)
E . עור בית הפרסות
רב – רק מה שעל הפרסה
ר' חנינא – גם מה שעל העצם התחתונה (שמחוברת מעל הפרסה).
(קכב: 5+ עד האמצע)
ב. האם פוסקים כמו המשנה?
בעור האליה – כן (נחשב בשר),
אך בעור הראש של העגל, עור הפרסות ובית הבושת (ומסתמא גם דבשת ושליל, אלא שלא הוזכרו לגבי קרבן):
רי"ח לר"ל: לא.
ר"ל: והרי מפורש במשנה שכן! (וזו סתם משנה)
רי"ח: זו לא סתם משנה, אלא דעת יחיד של ר' יעקב ור' שמעון, ואין הלכה כמותם.
איפה המחלוקת:
מי שבזמן הזריקה של שלמים למשל, חשב לאכול את הבשר חוץ למזנו – זה פיגול.
אך אם חשב לאכול את העור חוץ לזמנו – לא פיגול, כי חשב לאכול דבר שאין דרכו לאכול.
ואם חשב לאכול את העורות הנ"ל?
לרבנן – לא פוסל כי נחשבים כעור (מלבד עור האליה, כאמור),
לר' יעקב ור"ש – פוסל, כי נחשבים כבשר, כמו במשנתנו.
(קכב: מתחת לאמצע)
ג. שמונה שרצים:
במשנה:
ת"ק – עור האנקה, כח, לטאה, קיפוד – יש עור רך שנחשב כבשר,
ר"י – ללטאה אין עור רך אלא העור שלה נחשב עור (כמו חולדה)
רי"ח בן נורי – לכולם העור נחשב עור.
מה המקור לת"ק?
גישה 1 – מהפסוקים:
ברייתא – מקור לת"ק:
(כט) וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ הַחֹלֶד וְהָעַכְבָּר וְהַצָּב לְמִינֵהוּ.
(ל) וְהָאֲנָקָה וְהַכֹּחַ וְהַלְּטָאָה וְהַחֹמֶט וְהַתִּנְשָׁמֶת .
(לא) אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם בְּמֹתָם יִטְמָא עַד הָעָרֶב.
מצד אחד – "הטמאים" – מרבה את העורות,
מצד שני – "אלה הטמאים" – ממעט את חלקם.
ואיפה קובעים את הגבול? רב: רק אלו שנכבתו אחרי "למינהו" התרבו עורותיהם.
אז למה לא תנשמת?
אכן רב הוסיף למשנה תנשמת.
אבל הרי בגרסה שלנו זה לא כתוב?
אלא כנראה שזה מקור רק לברייתא, אבל לא לת"ק של משנתנו.
גישה 2 – לפי המציאות
רב ששת בריה דרב אישי: ממשמשים ובודקים אם העור רך, והתנשמת אינה רכה.
וכן ר"י במשנה , אלא שסובר שגם הלטאה אינה מספיק רכה.
(קכב: 😎
ד. אם עיבדם
בסוף המשנה: וכלן שעיבדן או הלך עליהם כדי עבודה – כבר לא נחשבים בשר ולא טמאים,
(חוץ משל האדם).
א. והרי תני ר' חייא שגם אם רק השתמש באוזן חמור בתור טלאי לקופה – זה מבטלו מלהיות בשר, משמע שמספיק ייחוד! (כלומר לפרוס את העור, גם בלי שילכו).
תשובה: צריכים מעשה .
לשים טלאי זה מעשה, להלך זה מעשה, אבל עצם הפריסה בחוץ עדיין אינה מעשה. [1]
ב. כמה זמן צריכים ללכת עליהם? ("כדי עבודה") –
ר' ינאי – זמן הילוך של 4 מיל (72 דקות).
[ואגב, ר"ל:
3 תחומים בהם אדם שמהלך בדרך צריך לטרוח ולהמתין זמן של 4 מיל: לגבל בטהרה, לחכות למניין, ליטול ידיו לסעודה,
ר' יוסי בר"ח: דווקא לפניו (עם כיוון הנסיעה), אך לאחריו – עד מיל].
ג. עור אדם – אפילו עיבדו נחשב עדיין בשר.
ת"ר: הרומאים היו מסתובבים עם עור אדם בתור קמע.