להורדת חוברת של סיכומי הדף היומי בכתב על מסכת חולין לחץ כאן
להורדת תמלול מלא של השיעורים המוקלטים ליחצו כאן
דף קכג
(קכג. במשנה – קכג: 3-, וגם קכד. באמצע עד המשנה)
חלק א – מעמד העור תוך כדי ההפשטה
החלק שכבר הופשט כבר לא נחשב שומר, אבל הוא כן נחשב יד
(להעביר טומאה מהאדם לבהמה או מהבהמה לאדם).
עד מתי ואיפה נחשב יד?
משנה: כשמפשיט לשטיח (חותך לאורך) – עד שמפשיט כדי אחיזה (=2 טפחים), כל המופשט נחשב יד, כי משתמש בזה להזזת הבהמה.
(ואם מפשיט מהראש לרגליים – עד החזה,
ואם מהרגליים – הכל:
רי"ח בן נורי – עד החזה כולל, אבל הצוואר כבר לא.
רבנן – ממש הכל).
גמרא: מעבר לכדי אחיזה:
כבר לא משתמש בעור להזזת הבהמה אלא מזיז אותה ישירות, לכן דין 2 הטפחים נעלם,
אבל כן משתמש בטפח עור הקרוב לבהמה כדי להמשיך להפשיט את שאר העור,
לכן רב אסי – הטפח הסמוך עדיין יד,
אבל רב – הכל טהור, כי הוא משמש למשיכת העור, לא למשיכת הבשר.
קושיות לרב אסי:
1. ברייתא – מעבר לכדי אחיזה – הנוגע טהור. לכאורה כמו רב.
תשובה : הכוונה חוץ מהטפח הסמוך.
2. המשך הברייתא: "העור שכנגד הבשר" טמא, משמע שמה שהופשט טהור.
תשובה : גם הטפח הראשון מוגדר כ"כנגד הבשר".
(אמנם הם טמאים מסיבות שונות: מה שמחובר ממש – שומר, ואילו הטפח הראשון של מה שהופשט – יד).
3. ברייתא מפורשת: עד כדי אחיזה – טמא, לאחר מכן – טפח הסמוך לבהמה טהור.
תשובה : שם הכוונה לטפח הראשון אחרי ה2, כלומר שסה"כ הפשיט רק 3,
שבזה מודה רב אסי שהוא לא מושך בטפח הסמוך אלא בקצה, ולכן עדיין טהור.
רק כשמושך עוד קצת – אז מתחיל למשוך מהטפח הסמוך, ואז מוגדר כיד.
(קכג. 9-, בהמשך זה יתקשר לסוגייתנו)
חלק ב – משנה בכלים: איך מטהרים טלית שנטמאה
הקדמה: טלית שנטמאה, אם יקרע אותה לשניים, כך שבטל ממנה שמה המקורי כטלית – טהורה.
(אפילו ששני החצאים יכולים לשמש כטלית או בגד אחר, הם טהורים, ורק אם ייטמאו שוב – ייטמאו).
ואומרת המשנה: מספיק שקרע את רובה – כבר טהורה.
מגבלות על הטהרה :
א. ר"נ – רבה בר אבוה: יש חשש שיחוס על הטלית ולא ירצה לקרוע מדי וינסה לקרוע רקרוב מצומצם ובפועל יקרע רק חצי, לכן גזרו: צריך לקרוע את כולה.
ומתי לא גזרו? אם כבר הטביל את הטלית במקווה (ואז בעצם אם יחכה לערב – היא תיטהר גם בלי שיקרע בכלל, אלא שכנראה הוא רצה להשתמש בה מיד ולכן החליט בכל זאת לקרוע), בזה מראה שלא חס על הטלית – ולכן גם רוב מספיק.
מקשה רבה:
A. רבה: אדרבה! דווקא ביום הטבילה יש סיבה להחמיר, ואפילו אם קרע – טמא,
כי אם נטהר אנשים שיראו שהטביל אך לא ראו שקרע יחשבו שטבילה מספיקה ולא צריך הערב שמש.
תשובת רב יוסף : אנשים יראו שהיא קרועה, ויבינו שלכן טהורה.
לכן ברור שהמשנה שם לא עוסקת ביום הטבילה.
B. אם חוששים שלא באמת יחתוך רוב, אז גם בתחומים אחרים יש לחשוש:
1. רבה: במליקת שני הסימנים של עולת העוף, שצריך לחתוך רוב (לפי ר"א בר"ש).
(בסתם שחיטה אין חשש שלא יחתוך רוב, כי מה אכפת לו לחתוך רוב,
אבל במליקה – צריכים לחתוך רוב, אבל אסור לחתוך לגמרי ("לא יבדיל"), לכן זה דומה לטלית – שצריך לחתוך אבל לא רוצה לחתוך יותר מדי. ובכל זאת לא גזרו שם שיחתוך רוב "הנראה לעין"!).
תשובת רב יוסף : כהנים זריזים.
2. במשנתנו – הפשיט עד כדי אחיזה – יד, יותר מזה – טהור.
ומדובר שמפשיט חלק ואז משאיר למישהו אחר להמשיך, וגם כאן מעדיף לא להפשיט יותר מדי, כדי שיהיה נח לטלטל בזה את הבהמה (תוס'), ובכל זאת לא חוששים שמא באמת הפשיט פחות מכדי אחיזה!
תשובה :
בטומאה דאורייתא – אכן צריכים לחשוש,
ואילו משנתנו עוסקת בטומאה דרבנן.
באדם טמא – למשל מי שבא ראשו ורובו במים שאובים (מתוך 18 הטומאות שגזרו רבנן (שבת יג:).
בבהמה טמאה – בהמה טהורה שנמצאה טריפה, שטמאה מדרבנן לגבי קודשים.
והרי בברייתא משמע שלא חוששים גם לגבי בהמה טמאה מהתורה (גמל)!
הברייתא אומרת שבשרצים זה נחשב יד עד שמפשיט הכל,
ומזה שהברייתא הזכירה דווקא שרצים ולא בהמות טמאות אחרות – משמע שבשאר בהמות טמאות (גמל) – נחשב יד רק עד כדי אחיזה, כמו במשנתנו. ולא חששו ולא גזרו. וכאן ודאי מדובר בטומאה דאורייתא!
תשובה : מדובר שם במרגיל (מפשיט מהרגליים),
ובזה באמת אין חשש, כי קל לא להבחין אם הגיע לצוואר או לא (בניגוד לכדי אחיזה או רוב טלית).
לסיכום , החומרא של רבה בר אבוה לא שייכת ב:
1. מי שלא חס על הבגד (הטביל)
2. מי שמדייק (כהנים זריזים)
3. בדרבנן
4. כשקל להבחין בגבול (צוואר)
(קכג: באמצע + קכד. באמצע עד המשנה)
ב. רב הונא – ר' ישמעאל בר' יוסי –
שתי גרסאות:
A. אם קרע את הרוב, אבל שייר גודל של מעפורת (מטפחת, פחות מ5 טפחים) – טמא.
ור"ל – בעור: גם זה לא מספיק אלא צריך לקרוע הכל
(כי החיבור חזק, ויכול לתקן טוב, ואם לא חתך הכל – כאילו לא חתך).
ורי"ח חולק – אין הבדל בין בד לעור.
B. גם אם לא השאיר מעפורת – טהור.
ור"ל – בעור: צריך לא להשאיר כדי מעפורת
(כי אם השאיר – זה מקום חשוב, ונחשב עדיין מחובר).
ורי"ח חולק – אין הבדל בין בד לעור.
קושיות על ר"ל:
1. (בשתי הגרסאות) – עור טמא שחתך אותו לרצועות: לרבנן מספיק לחתוך כך שלא יהיו 5 על 5 טפחים רצופים – ולא צריך לחתוך הכל וגם לא צריך לא להשאיר כדי מעפורת.
תשובות:
לגירסא A – מדובר שחוצך מסביב, ולא באמצע, ושם החיבור חלש יותר, ולכן נחשב חתוך.
לגירסא B – מדובר שהיה מיועד לכיסא, וכשחותך לפחות מ5 טפחים זה כבר לא יכול לשמש לזה, אפילו שנשאר כדי מעפורת.
רק על גירסה A:
2. משנתנו – מפשיט עור מעבר ל2 טפחים טהור, ולא אומרים שכיוון שלא חתך הכל נחשב מחובר.
תשובה : שם עושה ניפול (ברור שלא מתכוון לחבר מחזרה אלא רוצה לנתק, לכן נחשב מנותק).
3. משנתנו בסיפא: במרגיל (מפשיט מהרגליים): לרי"ח בן נורי כשמגיע לצוואר טהור, ושוב רואים שלא חוששים.
תשובות :
a. תוס' רא"ש – יכלו לתרץ כמו בקושיא הקודמת.
b. לרבנן זה עדיין טמא עד שמוריד הכל, אז ר"ל יכול להיות כרבנן.
c. גם לרי"ח בן נורי לא נחשב יש כי כשמגיע לצוואר העור יורד מעצמו, ובזה מודה ר"ל שזה לא נחשב מחובר (זה גרוע יותר מטלית שלא חתך עד הסוף) (תוס').
4. נראה מחר.
